הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור טיולים בחו"ל
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

רכיבה בערש הולדתם של אופני ההרים
קרדיט: עידו בר-תנא
הועלה על-ידי: 
עידו בר-תנא לאתר של עידו בר-תנא
12/9/2007, 00:48
השבילים של מחוז מארין – רכיבה בערש הולדתם של אופני ההרים
                

   

 פתח דבר - החלום 
מחוז מארין, צפון קליפורניה. הגבעות מצפון לסן-פרנסיסקו הן ערש הולדתו של ענף אופני ההרים. תעשיה המגלגלת כיום מאות מליוני דולרים נולדה לפני כשלושים שנה באיזור המפרץ על-ידי קומץ משוגעים לדבר: גארי פישר, טום ריצ'י, ג'ו בריז, ומאוחר יותר – אופני סנטה קרוז, ספשייליזד, ומארין כמובן. כולם והכל מאותו איזור.

לאחר נסיעה עסקית הגעתי לחופשה שכה חיכיתי לה: ארבעה ימי רכיבה באיזור מארין. חברי הותיק והטוב מרטין מתגורר באיזור ומארח אותי. למדנו יחד בקולורדו לתואר מתקדם, וחברנו יחד במעבדה לאינטליגנציה מלאכותית פשוט כך: מרטין שטח בפני את הבעיות הנוראיות שעושה לו מכוניתו הגרוטאה שזה עתה רכש. אני, שאהבתי מאד מנועים, הצעתי לו לתקן אותן תמורת תיקון התרגילים שלי באינטליגנציה מלאכותית. מאז הפכנו לחברים טובים טובים ונותרנו כאלה למרות המרחק והזמן.

 הקאובויס בחווה הסינית 
כך, בבוקר דצמבר קר, מרטין ואני (עם פדלים ביד) מתייצבים אצל מורין – שחבר רכיבה שלי מהארץ עשה לי נס וחיבר בינינו. מרטין רכש אופניים חדשות לכבוד הארוע. לאחר כמה אימיילים, מורין ובן זוגה פיט אימצו את האינדיאני הים-תיכוני וחברו לרכיבת הקבוצה השבועית שלהם בפארק במארין הנקרא 'החווה הסינית'. אמנם אין קשר היסטורי לחווה הסינית השוכנת בזכרון הקולקטיבי של ישראל, אך בעוד כחמש שעות אוכל לומר בבירור שבשניהן נציגנו ירקו דם וזיעה.

מורין ("קרא לי מו!") מציגה אותי בפני חברי הקבוצה. אני מתבונן סביבי – כעשרים חברה, כשליש מהם נשים, צוחקים, טופחים זה על זה – ממש כמו בארץ. אני בודק את האופניים שפיט השאיל לי לצורך הרכיבה היום – אמא'לה – אופני אינטנס פייב פוינט פייב אימתניות עם מהלך של 160 מ"מ ורוטורים של שמונה אינץ' שנראה שעבדו אצלו קשה קשה. פיט צועק לי "נסה אותם פה, שלא תבכה לי אחר כך". קצת קטנות, אבל לא נורא. לא נבכה לו.

עוד מבט מסביב. לחלק מהרוכבים והרוכבות אופני סינגל ספיד. 'נו טוב', חושב השוביניסט הקטן שבי. 'רוכבות, על סינגל ספיד – קשה זה כבר לא יהיה'. בעוד כמה שעות אתבדה כמו שבחיים לא טעיתי. הבחורה האסיאתית הצנומה על הסינגל ספיד הלבנות תהפוך אותי לנדהם מהערכה וירוק מקנאה. עוד סיבוב עם העיניים על הציוד והאנשים מסביב. אופני סנטה קרוז נותנים את הטון בקבוצה הזו, ללא ספק. 'טוב', אני חושב, 'תוצרת מקומית, כמו מרצדסים בגרמניה'.

קצת קטנות, לא? לא נורא, לא נבכה לו
קצת קטנות, לא? לא נורא, לא נבכה לו

 רפרזנטינג איזראל 
מתחילים, ופותחין בעליה. איני מכיר את המסלול, ולכן לוקח אותו במתינות, מסתכל על פיט, שנראה בבירור שהוא מכתיב את הטון גם ברכיבה וגם בבדיחות הגסות שהוא זורק כל הזמן. נצמד אליו. השביל מתחיל להיות מהר מאד צר ותלול, ומה שחמור יותר, על מתלול שהופך משופע יותר ויותר. אני מנסה לא להסתכל למטה. קצת מזכיר את הסינגל היורד ליגור מבית היערן, רק בכיוון הלא נכון – בעליה ובמתלול משופע יותר. אני משתדל להצמד לפיט אך הוא מהר מאד מחליף לטורבו ומרביץ, יחד עם עוד רוח - רון, על סינגל-ספיד בעליה. הם מתרחקים במהירות.

בשלב זה נוחתים רכות על כתפי שתי דמויות הסטוריות: הרצל על כתף ימין ובן-גוריון משמאל. 'תגיד לי' לוחש לי הרצל, 'אתה לא מתבייש לייצג את האלטנוילנד בצורה כל-כך עלובה'? 'שמע בחור צעיר', מרעים עלי בן-גוריון, 'חשוב מה יעשו היהודים, אבל דע לך, שחשוב לא פחות מה יחשבו הגויים'. אוקיי חבר'ה, אני עונה - אני אשים גז. השביל מדהים – צר עד כדי שלושים סנטימטרים, כמו נאקב גמלים במדבר יהודה, מתפתל בין עצים ועל המתלול, ואני רץ עליו עם כל מה שרק יש לי – רפרזנטינג איזראל. צריך לשים לב טוב גם למטה לשורשים שרוצים כל הזמן לראות אותך עשרים מטר בתחתית המתלול, וגם למעלה – ענפים שרק מחכים שתעבור כדי לתת לך בראש.

איזה כיף של שביל. לא נראה שהוא מטויל כלל, ואיזור במוח שעדיין מתפקד איכשהו מתפלא על כך. פיט ורון, הסינגל-ספידר מהגהינום, מבליחים לרגע באופק. 'עוד לא אבדה תקוותינו' אני נושף, רפרזנטינג איזראל. נקודות שחורות מתחילות לרצד בשולי שדה הראיה. 'התקווה בת שנות אלפיים'. אני נותן את כל מה שיש ומוסיף גם ממה שאין, ושישרף העולם – אני רפרזנטינג איזראל. השביל מתפתל בסוויצ'בקים בעליות ובירידות, ואני לא מוותר. ההילוכים הפוכים לאופני הבית שלי, אבל הבטחתי כבר למטה לא לבכות. האופניים כבדות, והצוואר מתחיל להתלונן שלא נוח. לא נורא. עוד סיבוב, עוד אחד. הריאות מאיימות בפיטורין. אני על סף היכולת, אבל מתקרב אליהם. הנה הם. הרצל מחייך קלות. אני מזהיר את בן-גוריון שאם השביל הזה ימשך כך עוד שלוש דקות, זה יגמר בבכי, רפרזנטינג איזראל אור נוט.

לא יאומן, הם עוצרים. יש פסגה באופק. יש אלוהים. אני מגיע למעלה, מקום מכובד, פורק את הרצל ובן-גוריון ומודה להם שהביאוני עד הלום. הריאות צורחות 'מה עשית לנו!' אבל אני מרגיע אותן תוך כמה דקות. הנוף מסביב מדהים. החברה מגיעים די מהר. איזה מקום נפלא. סן-רפאל ממערב, והמפרץ ממזרח במלוא הדרו. לנשום. לנשום.

 הקאובויס וכוס הקידוש 
מתחילים לדבר על הא-ודא. בצד אני מבחין בשלט ירוק שמסביר למה השביל היה כזה צר ומדהים: "שביל סגור. שימוש כלשהו בשביל זה מהווה הפרה של סעיף 19 לחוק העונשין של מחוז מארין". פיט מביט בשלט בבוז. "כלומר", הוא אומר, "אם אני עכשיו עומד כאן, נניח ככה על השביל. ונניח, משתין" ובשלב זה הוא עובר לתדהמתי להדגמה על רטוב "אז אני עכשיו, בדיוק כאן, כמו שאני עומד, עובר על סעיף 19, נכון? לא ככה? שמע ג'וני", הוא פונה לוירטואוז סינגל ספיד נוסף, "החלטתי מה אני רוצה ממך כמתנת חג המולד! את זה - את הפאקינג שלט הזה עם הפאקינג סעיף הזה אני רוצה ממך אצלי במוסך"! כאן מתחיל ויכוח מקצועי לחלוטין על הצורה הנכונה לפרק את ההלחמות ולנסר את הברגים כך שהשלט עצמו לא ינזק. הכל תוך כדי צחוק משוחרר ופרוע שברור שאין כוונה רעה מאחוריו. בי עוברות כמה מחשבות נוגות על רכיבות המדבר בארץ שם עומלים הפקחים ומצמצמים את מרחב המחיה שלנו לאחרונה. דרך הבשמים, נחל צין, עין עקב.

מו ממלמלת משהו לפיט. הוא מרצין, מהנהן, מחליף לחשושים ומבטים עם כמה מהסובבים, שמצדם מחזירים הינהון. משהו מדאיג במבטים שהם זורקים לעבר מרטין ולעברי. מו קוראת לנו – פיט מסתכל עלי במבט ערמומי ומתחיל בנאום בקול עמוק – "You’ve come to this country, to this place, to ride with us…". בשלב זה נשלף, רק עכשיו שמתי לב, בקבוק שטוח שאין לטעות בתכולתו. למרבה התדהמה, הפלאסק הזה נשלף ממסגרת אופניים! במקום שבו באופניים הביתיות שלי יש כלוב לבקבוק מים גלילי ונורמלי, אצל רון המטורף הזה יש כלוב שטוח למימית וויסקי נוסח המערב הפרוע!

אני, שכוס יין קידוש גומרת אותי, וקפה מדבר אלי הרבה יותר ברכיבות – מתחיל לעכל את גודל הצרה ומנסה למלמל משהו, אבל החבורה כבר מקיפה אותנו, הכוס הוברגה מהבקבוק, העסק נמזג. מישהי מאחור צועקת לי "אני מקווה שאתה לא אלרגי לבנזין המקומי". אני זורק מבט מתחננן למו וממלמל "איי אם נוט אבסולוטלי שור אבאוט דיס" , אבל היא רק מגישה לי את כוס התרעלה, מלאה עד שפתה ונראית כמו חלום רע ואומרת במתיקות שאין להתווכח עמה: "It’s a ritual". כולם מסביבי נועצים עיניים. מרטין כבר גמר את שלו כאילו כלום. טוב, אוסטרי במקור. מנסה להרגיע את עצמי. יהיה טוב, לחיים ולמוות. לכל דבר יש פעם ראשונה. גומרים הולכים. אני בולע את זה כמו תרופה – מהר וזהו. אלוהים – מה זה?! מבער נפתח לי בבטן. הנקודות השחורות שהיו לפני כמה רגעים בשולי שדה הראיה חוזרות ובגדול בצבע אדום מדאיג. העיניים מתחילות לדמוע. הגרון נדהם, לא מאמין מה עבר דרכו כרגע. הבטן, שעד לרגע זה ניהלה חיי צמחונות שלווים, מתפלצת למראה כדור האש שנחת לפתע בתוכה. אני מתחיל להשתעל שיעול נורא. כולם צוחקים, מוחאים כפיים וטופחים לי על השכם, ואחרי כמה רגעים אני מתאושש וצוחק צחוק ניחר משהו.

גוסט ריידרס אין דה סקאיי- ברקע - הרי מארין
גוסט ריידרס אין דה סקאיי- ברקע - הרי מארין

 ...We are a drinking group 
ההמשך היה מדהים לא פחות. ירידות סינגלים מטורפות עם סוויצ'בקים צפופים. אני, שסוויצ'בקים כאלו קשים לי עדיין, מצאתי שכשאין ברירה, ורון הסינגל ספידר נושף בעורפי, הטכניקה משתפרת פלאים. בשלב מסוים בכל פעם שהעזתי להאט רון שפשף לי את הצמיג האחורי עם הגלגל הקדמי שלו. מכיוון שהוכנסתי בברית, או נכון יותר – הוטבלתי באלכוהול, ראיתי את עצמי כבר כאחד מהחברה ובלי בושה זרקתי לו "היי, יו סאן אוף א ביצ' – וואנט טו פאס?" אבל הוא רק ענה: "Oh no, I just want to make you look good"

דוהרים יורדת חבורת הקאובויס למטה. בראש מתנגן לי כל הזמן שיר בוקרים ישן "ייפיאייהיי – ייפיאייהוו – גוסט ריידרס אין דה סקיי". האלכוהול ואני נלחמים על השליטה בסוס. אין ספק – בתור קוקטייל ראשון עבורי של אלכוהול ורכיבה – זה משחרר את הראש. מצד שני, התשלובת אינה בדיוק ערובה לחיים ארוכים.

הפליאו אותי יותר מכל הרוכבים והרוכבות על הסינגל-ספיד. בשלב מסוים של עליה בלתי אפשרית בעליל, שאת סופה נאלצתי לטפס ברגל, תוך שאני מחזיר לעצמי את הנשימה חזיתי בנס: האסיאתית הצנומה על הסינגל ספיד הלבנות הגיעה לקצה העליה המייאשת, שני מטרים מהכביש. כשברור היה לי שאין דרך בעולם שהיא סוגרת עם סינגל ספיד את שני המטרים האלו קרה הדבר. היא נעמדה על הפדל, נשענה אחורנית, הגלגל הקדמי התרומם בפראות והיא זרקה את עצמה עם אופניה קדימה. באותה נקודה, למשך שתים שלוש שניות, אני מוכן להשבע שכוח המשיכה הפסיק לפעול. ווילי הופ מדהים, ריחוף של כמטר קדימה כשיד נעלמה מושכת אותה מעלה וסגירה באוויר של מה שאני לא חלמתי לסגור על הקרקע. מחיאות כפיים ממושכות וקריאות קאובויס מכל כיוון. לא יאומן.

כשהשביל מאחורינו ואנו בקצה סן-רפאל בדרך לרכבים, החבורה עוצרת בפתח אחד הבתים. מסתבר שרוב המכוניות שם. המוסך נפתח. מהתקרה תלויות אופני טנדם, מאחור אופני דאונהיל, אופני סנטה קרוז נומאד ועוד כמה זוגות בצד, שיהיה. נשלפות צידניות מהמכוניות. 'יופי,' אני חושב, 'ארוחה מסכמת כמו אצל חבורת אופן הביתית שלי'. צידנית ראשונה – בקבוקי בירה. צידנית שניה –בקבוקי בירה. אני צמא, מביט ביאוש על הצידנית השלישית – סוף סוף יוצאים מתוך הקרח שבה שני בקבוקים ענקיים של תה קר נסטלה. "אייד לייק א טייסט אוף דיס, פליס. איט לוקס רילי גרייט" אני מצביע באנחת רווחה על התה. הבחור מחייך ומוזג לי כוס ענקית ואני בלי לחשוב מרביץ שלוק ענקי. איזו טעות. זו היתה בירה מרה כלענה שהתחזתה לתה קר בבקבוקי נסטלה. “I make it myself – pretty good, uh?” מסביר בעל המבשלה. "סופר. גרייט" אני מצליח להבליח חיוך נימוסי. מו מסתכלת עלי ואומרת את המשפט המסכם של היום:

“!We are a drinking group with a mountain biking problem”

זה לא תה שם בצידנית!
זה לא תה שם בצידנית!

 הארה! 
פתאום הבנתי הכל, בבת אחת:

אחרי כחמש שעות הזויות של טירוף חושים שבו זכיתי להיות חלק מחבורת קאובויס רכובים הבנתי שרק כאן, רק עם המנטליות הלעומתית הזו של חופש ושחרור כל המעצורים, רק במקום כזה יכלו אופני ההרים להיוולד. אופני ההרים, המהוות שבירת המוסכמות הקלאסיות, האופניים שמסמלות יותר מכל חדשנות, שונות והליכה לכיוון הבלתי קיים. האופניים שרוצות להיות בכל מקום. האופניים שכל כך ייחלו להרים, שהן המציאו את הרוכב. אופניים כאלו יכלו להווצר רק במוחם של אנשים מהסוג הזה. כמה שונה המנטאליות הזו מהמנטאליות המהוקצעת וההירארכית של פלטון רוכבי כביש אירופאי. כמה חופשית, משוחררת וחמה האוירה כאן.

באותו רגע הבנתי גם מדוע אופני ההרים התפשטו במהירות כל כך גדולה בישראל. הרי גם אנחנו הישראלים שוברים מוסכמות. גם לנו מנטליות לעומתית. גם אנחנו רוצים לעשות הכל אחרת.

הנה כך בעצם, הביאו אופני ההרים ממחוז מארין בקליפורניה לארץ ישראל את מה שאנחנו.

כמה פשוט.

 המקום שבו החל הכל: פיין מאונטיין ומסלול הדאונהיל הראשון - ריפאק 
לפני שנפרדנו אמרתי למו ופיט שהתכנון למחרת הוא פיין מאונטיין וריפאק. עיניו של פיט ברקו, והוא החל לספר לי פחות או יותר על כל סיבוב בריפאק, וגם הציע לי את אופניו ליום נוסף לצורך הענין. הלום מגודל מזלי אני מודה לו מקרב לב על האינטנס שעליהם אדהר את ריפאק. אנו נפרדים ואני נותן להם מתנה קטנה שהבאתי מהארץ – ספר מתכונים קטן לאוכל ישראלי. איזה זוג אנשים נדיבים וחמים.

כדי להבין את התלהבותי מריפאק – נצא לאתנחתא הסטורית קלה.
ריפאק הוא מסלול הדאונהיל הראשון בעולם. המקום הראשון בו נמדדו ביצועי אופני ההרים הראשונות. סביב המסלול הזה נבנו ושוכללו אופני ההרים הראשונות ע"י ג'ו בריז, גארי פישר ואחרים. העקרון היה פשוט אך מהפכני: קח אופני טיול רגילות בעלות הילוך בודד ומעצור רגל (שנקראו בארצות הברית ‘Coaster’ ובארצנו 'טורפדו') - והפשט אותם כמעט עד העצם: זרוק את הכנפיים, מעצור היד, הרגלית, הצמיגים הצרים וכל מה שאינו לגמרי נחוץ. עליהם הלבישו את החידוש הגדול של אמצע שנות השבעים: צמיגי בלון מתוצרת שווין שהיו בגודל המדהים דאז של, תופים בבקשה... 26”x2.125”. נשמע מוכר? זה היה המפתח להצלחה - גלגל גדול עם חתך גדול, שלראשונה התמודד היטב עם שבילי העפר והאבנים. בתחילה, כמו בהרבה התחלות, החבורה נחשבה תמהונית. האופניים נראו תמהוניות ונקראו בשם הגנאי – Clunkers, דבר מה המגלם חוסר אלגנטיות בולט.

שביל ריפאק התגלה ע"י פרד וולף ואחרים מהאיזור, ולא עבר זמן רב עד שבחבורה התחרותית הזו החלו האנשים להתרברב שהם יורדים את השביל הזה מהר מכולם על הClunkers- שלהם. היתה כמובן רק דרך אחת לבדוק זאת: פרד וולף, צ'רלי קלי ואלן בונד הביאו שעוני עצר מחיל הים, וארגנו את התחרות הראשונה על ריפאק. אלן בונד ניצח בה. השמועה על התחרות פשטה כמו אש, ומהר מאד כל מי שהחשיב את עצמו נרשם לתחרות ריפאק. הביקוש היה כה רב שתשע התחרויות הראשונות נעשו תוך שבוע אחד.

ואז החל תהליך חשוב בהרבה מהתחרות עצמה: לראשונה נפגשו כל המשוגעים לדבר יחדיו, החליפו רעיונות ודעות, והדביקו זה את זה ביצירתיות פוריה. ג'ו בריז היה הראשון שבנה מסגרת מיוחדת לאופני הרים ויצא עם סדרה שנקראה בריזר. סה"כ נערכו 24 מירוצים. את שיא המהירות קבע אחד, גארי פישר. כן כן, זה ששמו מתנוסס על המסגרות המעולות גם כיום. כן, זה שהמציא את המעבר לגלגלי 29 אינטש. הזמן שלו על ריפאק: ארבע דקות עשרים ושתיים שניות – זמן שעוד מעט ירדוף אותי.

ו-Repack מהיכן השם המוזר הזה? ובכן, מעצור הרגל והנאבה של אותן אופניים היה מתחמם ונשחק כל-כך בסוף המסלול האכזרי הזה, שהיה צריך לפרקו ולטעון בו גריז חדש, או באנגלית – Repack

עוד על ההיסטוריה של המסלול הזה - בלינק כאן

 ריפאק - אדמת הקודש 
וחזרה ליום הרכיבה השני: מרטין, חברו ג'ים ואני רוכבים מסלול המתחיל בלולאה סביב פיין מאונטיין הנושק לריפאק. המסלול עולה ומטפס מול נופים יפיפיים של הרי מחוז מארין מצד אחד, עם מבטים לאוקיאנוס מצד שני. עובר דרך חורשות ירוקות, ונחלי מים צלולים. אחרי כשלוש שעות רכיבה, מרטין וג'ים מחליטים לחזור לאוטו, לרדת איתו למטה, ולפגוש אותי שם. המחשבה שבתחתית ריפאק הם יאלצו לטפס את כולו חזרה מעלה לא עושה להם את זה.

הנה, הגענו לפיצול לריפאק. מרטין וג'ים נפרדים ממני. "הנה ריפאק כאן משמאל. כולו שלך." אומר לי ג'ים. "שמור על עצמך", אומר מרטין ושניהם נעלמים בהמשך השביל. אני יושב רגע, כלא מאמין. הנה אני, לבד, בקצה המסלול ההסטורי הזה, ברשותי אופניים שנבנו בעצם ברוח המסלול הזה ובהשראתו. מצטלם לבד בפוזה האופיינית עם אופניים מעל הראש, אם כי זה לא פשוט להרים את האופניים הכבדות הללו. שקט מוחלט מסביב. מחפש מסביב שלט שיעיד על קדושת המקום. שום דבר. מקווה שזה אכן השביל. מעלי, נשר קליפורנאי מביט בי תוך שיוט בספירלה איטית באוויר. אולי הוא מצפה להפוך אותי לחלק מהתפריט היומי שלו? 'אל תבנה על זה' אני מסנן לעברו. מוציא את הסלולרי, עובר לפונקציות נוספות ומכוון בו את שעון העצר לספירה לאחור. הנה: ארבע דקות עשרים ושתיים שניות.


 ארבע דקות, עשרים ושתיים שניות מ-ע-כ-ש-י-ו!  
ארבע דקות, עשרים ושתיים שניות מ-ע-כ-ש-י-ו! נותן פדל אדיר ושאגה ומאיץ בסוס. זה מצידו מגיב בדהרה וצולל למורד. השביל במצב כמו שפיט תיאר – מתוקן, מדורדר קצת אבל בלי אבנים גדולות. פיט סיפר על שיפוע ממוצע של 12% עם מתלולים של עד 30%. האינטנס אוכלות את הדרדרת. לפתע מקפצה, כמו שפיט תיאר. האינטנס לוחשות לי 'לך על זה' - האדרנלין עולה, אני מתרומם – האינטנס לוקחות את הנחיתה בובה. "גארי פישר – מאחוריך!" אני צורח בהנאה לעצים. השביל יורד. פתאום, הנה עוד מקפצה אחת שלושים מטרים לפני, אבל היכן השביל מאחוריה? אמא'לה! אני מאט חזק. האינטנס עושות פרצוף מאוכזב. השביל שובר מיד אחרי הקפיצה. מזל שהאטתי, ותודה לרוטורים של שמונה אינטש. אני שוב בדהרה. שתיים וחצי דקות. עוד קפיצה, וואו. איזה כיף. כמו ה'פלולה' האהובה עלי בשפך נחל גלים בבית. השביל נעשה יותר ויותר תלול ואני מרגיש כמעט מרחף. בשלב מסוים מתחילים סיבובים – והחלק במוח האחראי על שלמות הגוף מתחיל לדבר: 'תגיד לי, חתיכת משוגע' הוא אומר – 'שמת לב שאתה פה לבד!? בלי מגינים!? בלי ביטוח מתאים!? עם סלולרי צ'וקו!?' – 'ויום אישפוז בצפון קליפורניה – בדקת כמה הוא עולה? והאישה והילדים בבית – מה איתם!?' אוקיי, בסדר בסדר, תרגע – אני מאט. גארי פישר עומד בצד השביל ומתפקע מצחוק עלי. מצד שני, הנשר אוכל הנבלות התיאש ונעלם. החלטה נבונה, כי הסוויצ'בקים באים אחד אחרי השני וסוחטים כל טיפת ריכוז. אני כבר בשש דקות. איך הגארי פישר הזה עשה את הטירוף הנ"ל על אופניים מלפני שלושים שנה? הנה עוד הוכחה למי שעדיין צריך שהרוח חשובה מהחומר, והאדם מהמכונה.

אני למטה, למרות הקרירות, שטוף אדרנלין וזיעה, אך בחתיכה אחת. כמעט עשר דקות. פישר על הפודיום ואני – אני בעננים עם חיוך אדיר. בתחתית השביל אני פוגש פקח שמסתכל עלי במבט נוקב. ממוסטל מאדרנלין כנראה, אני מחליט לתקוף ידידותית בשאלת קיטבג: "תגיד לי", אני שואל – "נכונה השמועה שאין לעבור כאן 15 מייל לשעה?" – "שמע, זה נכון, אבל אני אוותר לך כל עוד אתה בשליטה על האופניים שלך. בהמשך תראה את שלט הגבלת המהירות". כנראה שהבחין ששלושתינו התפצלנו למעלה קודם: "ותגיד לשני החברים שלך, שאם אני תופס אותם בסינגלים כאן, זה 200 דולר קנס!", "ואני לא מקבל צ'קים", הוא מוסיף בחיוך. –"תודה. באמת הם באו ללא פנקס צ'קים" אני משיב וממשיך.


  הגבלת מהירות - לא בצחוק 
אכן, בסיום השביל קיים שלט מגבלת מהירות כזה. צריך לראות כדי להאמין. מחפש מסביב את השלט המורה על קדושת המקום עם תיאור הסטורי או משהו דומה – שום דבר! איך יכול להיות? הפקח עם הטנדר שוב מופיע – ואני שואל אותו בחוצפה ישראלית "סליחה, איך יתכן שאין כאן שום איזכור לכך שכאן ערש הולדת אופני ההרים?" - "תראה, מדי שנה בחג ההודיה מתייצבים כאן בערך 600 אנשים במסלול הזה לזכר אותם ימים – כך שכנראה שלט לא צריך". אני מחליט לנתק מגע בשלב זה לפני שהוא יתעצבן.

מרטין וג'ים פוגשים אותי אחרי כמה דקות. טוב, לפחות אותם השגתי. אני עם אותו חיוך שפשוט לא נמחק. עשיתי את ריפאק! יש! איזו מתנה נפלאה! אנחנו הולכים לשבת על קפה. הבחור מאחורי הדלפק שואל "מה בשבילך?" – אני בוהה בו ולא יכול להפסיק לחייך והוא כנראה מתחיל לחשוד שהיום יצאתי מהארון. מרטין מסביר לו "תבין אותו – הוא ירד כרגע את ריפאק, בפעם הראשונה.". "אה, כן – ברור, ברור"' משיב הבחור. "אם כך, אני יודע מה אתה צריך – שב, אני מכין לך את קפה הבית – את הריפאק ספיישל".


קרדיט: עידו בר-תנא
 
 ליטא - טיול שורשים על אופניים...
ליטא - טיול שורשים על אופניים 740 ק''מ של טיול אופניים עכשווי למחוזות הזיכרון. יולי 2006. להמשך
 טיול כביש בשווייץ...
טיול כביש בשווייץ 900 ק''מ באלפים בשישה ימי רכיבה להמשך


לפורום טיולים
לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של עידו בר-תנא...
 לתצוגת פורום
השבילים של מחוז מארין
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
 23/9/2007 :12:36 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  בני טוריקה עם תוכן  תגובה לכתבה של עידו


[ ]
לפרסום זה יש: 1 הודעות

לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 29    דרוג כללי: 3.48

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2019