הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור כבישונים
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

סיכום אישי של התחרות מזווית אישית של יובל שיין - משתתף בקטגוריית מיק מאסטרס
מאת:  יובל שיין לאתר של יובל שיין
13/3/2010, 17:27
טור דה יזראל - סיום יום א
                

   

 טור דה יזראל -1 – סיפור מסע\תחרות 


יום שישי ה 12.3.10 אחה"צ בבית, הגיע הזמן לסכם את החוויה שעברנו. אני מרגיש שבארבעת הימים שעברו עלינו ב – TDI היינו על פלנטה אחרת, מנותקים מכל העולם שהשארנו מאחור, נלחמים בחום ברוחות, כואבים ושמחים, מעולפים ולמחרת מתאוששים ודוהרים קדימה לעבר קו הסיום. זה בהחלט הרגיש שונה לגמרי מכל החוויות שעברתי באופניים. זה לא דומה לשום תחרות או מסע שעשינו והאמת? הרגשתי ממש כמו בטור, אפילו שכולנו לבסוף רוכבי מאסטרס.
הטור הזה החל הרבה קודם לכן בהחלטה להירשם ובתוכנית האימונים שבנה לנו המאמן שלנו במומנטום – אלעד פלטין. "כדאי שתרשמו, אנחנו חולמים על טור כזה שנים" הוא אמר לנו עת היינו בתקופת הבנייה של תחילת עונה והתאמנו ברכיבות נפח נינוחות. חלקנו אכן נענה לאתגר ונרשם. לא מרתיע אותי המרחק אמרתי, אני כבר עשיתי בסוכות מסע של חמישה ימים בהם גמעתי 800 ק"מ ומרחקים לא מפחידים אותי. הספקתי גם להשתתף בשני רוכבי ישראל. הראשון בשנה שעברה היה חוויה ראשונית של רוכב שהחל את דרכו לפני שלושה חודשים. ל"רוכב" השני הגעתי עם נסיון של מספר חודשים בקבוצת מומנטום והחוויה הייתה קצת פחות כיפית, כיוון שהפכתי לרוכב תחרותי והרגשתי שמסעות איטיים בהם עוצרים כל 50 ק"מ לחצי שעה אינם מתאימים לי. "הלוואי שהיה רוכב ישראל תחרותי" בלי לעצור חשבתי לעצמי בעודי יושב על הרכב שהוביל את המסע והנה התגשמה המשאלה ובא לקראתינו הטור.


הדבר הראשון והבסיסי שהיה עלינו לעשות עוד בטרם נרשמו הוא לבחור בני זוג. בחרתי באיילה אייגר שהצטרפה לקבוצה בתחילת השנה ויחד נרשמנו לקטגוריית מיקס מאטסרס. באיילה בחרתי כיוון שזיהיתי אצלה חוסן מנטאלי. כדי לעבור טור כזה ביחד באופן משביע רצון צריך הרבה כוח והרבה חוזק מנטאלי. איילה הסכימה בשמחה, תוכניות אימונים חולקו, הק"מ אימונים השבועי הפליג מ - 300 ל - 450 ואף ל - 600 ק"מ. אימוני שבת הפכו ארוכים יותר ואני השתדלתי לעמוד בעומס ולשלב בין העבודה והבית לבין האתגר הגדול.


מספר ימים לפני התחרות יצאתי לנסיעה קצרה של שלושה ימים לחו"ל במסגרת העבודה וכשחזרתי גיליתי מהומה גדולה. "הטור בסכנה", "קריאה לביטול" קיצוץ של יום אחד והרבה בלאגן שלא הוסיף לריכוז ולשקט הנפשי הדרושים לפני תחרות כזו. בסופו של דבר החלטנו להשתתף וביום ראשון ב - 13:00 עלינו (קבוצת מומנטום) לאוטובוס שארגנו TACC ויצאנו לדרך הארוכה עד מטולה. האוטובוס עבד כמאסף וניתקע בפקקים בצפון ורק סמוך לשעה 19:00 הגענו למלון. למרות זאת, הנסיעה הייתה משעשעת מאוד. מיטב הרוכבים של ישראל ישבו שם ואני שרוכב רק שנה וחצי נהניתי מחברתם. הנה אביחי גרינברג חברי לקבוצה – אלוף ישראל באופניים וסמוך אליו צחי בוייגן ואנטון ואייטור וירדן אבידני. כל השמות שאני מכיר מטבלת התוצאות בעילית הפכו לפנים והשיחות נסבו כמובן סביב תחרויות ואופניים וכל מה שמסביב.
לאחר שהגענו למלון קבלנו ערכות מצימוק שכרגיל היו מאורגנים להפליא. מספרים הורכבו על האופניים ועל החולצות, צ'יפים הצמדו לגלגל הקידמי. כל קטגוריה קיבלה סט אחר של מאיות. אנחנו במיקס מאסטרס קבלנו את מספרי ה - 600. אני הייתי 605B ואיילה 605A. לאחר תדריך וארוחת ערב ולאחר הכנות הציוד הלכנו לישון. שקט ירד על מלון ארזים במטולה וכולנו היינו מאוד נרגשים.


בשמונה בבוקר לאחר שמולאו הבקבוקים, הואבסו הכיסים האחוריים בחולצה בסנדוויצ'ים, ג'לים, בארים, טלפון, פירות יבשים וכדורי מלח התחלנו להתגלגל לכיוון עמדת הזינוק בתל חי. בחניון ליד האריה השואג נערך טקס פתיחה. ואותי ריגש דבר אחד. קצת לפני ההזנקה נתנו לחנוך מרמרי לשאת דברי ברכה. לחנוך יש חלק נכבד בעצם היותי כאן על קו הזינוק. בזכות ספרו הנהדר – "על האופניים" הבנתי שאני למעשה רוכב כביש ובעקבותיו רכשתי את אופני הכביש הראשונות שלי. בסיום הספר יש פרק שנקרא "אוטנוילנד" ובו מתאר חנוך טור דמיוני בישראל ובו משתתפים טובי הרוכבים בעולם. הטור שלנו הוא עדיין טור לרוכבים חובבים ואינו נכלל בסבב המקצועני אבל זאת התחלה מבטיחה מאוד.
חנוך סיים בברכה "שהפדל יהיה אתכם" ויצאנו לדרך.

ב – 9:00 החלה התחרות. כמו בכל יום, הטור נפתח בפרולוג של מספר ק"מ בהם רוכבים כולם יחד. עברנו בקריית שמונה לקול עידודם של ילדי בתי הספר באיזור ופנינו לכיוון עמק החולה שם הפך הדגל האדום ברכב המוביל לירוק והתחרות החלה. הקצב התגבר והזוגות השתדלו להישאר צמודים לפלטון המרכזי. כשהחלו השיפועים הראשונים בסמוך לרמה שמתי לב שמשהו ברכיבה של איילה אינו כתמול שלשום. לאט לאט נשמטנו לאחור. רכבתי עם איילה מספר פעמים ואני מכיר את היכולות שלה. לא ממש הבנתי מה קרה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו לבד כשהפלטון הולך ומתרחק. את העליות לרמת הגולן עשינו באיטיות רבה מאוד. המכוניות והאופנועים עברו אותנו ונותרנו לבד לגמרי. רוח נשבה, הגולן מכוסה מרבד ירוק, החרמון הלבן מציץ מלמעלה ואני רואה את התחרות הולכת ונגמרת. גם כשהגענו לפיסגה העסק לא זז ואיילה לא הצליחה להתיישב עליי במישור. "מה קורה"? שאלתי, "אני מרגישה כאילו הברקס סגור לי מאחור". טוב, עצרי שנייה. אנחנו עוצרים, אני מסתכל ואכן, הברקס סגור והגלגל לא מסתובב! אני פותח את הברקס ומשחרר את הגלגל ואנחנו מתחילים לרכוב מול הרוחות של הגולן לכיוון קצרין.


בירידה לקצרין אנחנו מבחינים ברוכבת שנפצעה. היא מקובעת לאלונקה ולידה ניידת מד"א. גם אני וגם איילה עברנו פציעות לא קלות בשנה החולפת ולשנינו המראה מעביר צמרמורת. אנחנו עוקפים את איזור התאונה בזהירות ומגיעים לעמדת רענון בקצרין שם אנחנו עוצרים לרגע להתאושש. וממשיכים הלאה לבד ברמה ובירידות לכיוון הכינרת, הרוח מצליפה בנו וקשה לייצב את האופניים. אני מחליט לא לוותר וכשאנחנו מגיעים לכנרת אני מתחיל להגביר את המהירות ולהילחם ברוחות המזרחיות העזות. איילה רוכבת כמעט לצידי כדי להסתתר מהרוח ואני הולך ומגביר את המהירות. ממשיך בנג"ש לבד בלי פלטון באופק. כשאני מתעייף אני נעמד על האופניים ולוחץ חזק יותר. אלעד מתקשר אליי מרכב הליווי ושואל איפה אני. 2 ק"מ מצמח. "מהר מהר תתקדמו", אני לבד, בלי עזרה. נותן הכול. הדופק במקסימום ואני חותר וחותר, לא עוצרים בשום תחנת רענון. אחרי צמח אני רואה את אלעד שמחלק לנו מים. הוא מבקש מאיתנו לשתות הרבה ולא לשכוח שיש עוד שלושה ימים. אני חייב להציל את התחרות. נהגים במסלול הנגדי שרואים אותנו מברכים בקללות מגוונות ואני ממשיך להתקדם לבד לכיוון בית שאן. כ – 10 ק"מ אחרי צמח אני מבחין בזוג הראשון שמתמודד איתנו ליד עמדת רענון. אנחנו לא עוצרים והם מתחברים אלינו. לאט לאט אנחנו אוספים פליטי פלטון שונים. אני מרכיב טור ומבקש מכל אחד לעבוד דקה. המכונית הופכת לאוטובוס והאטובוס הופך לרכבת מאספת שבולעת לתוכה עוד ועוד פליטים. לא כולם יודעים או רוצים לעבוד נכון ולא כולם שותפים לאינטרס שלי ושל איילה אבל אני משתדל לנהל את הטור עד כמה שאפשר ביודעי שזה הדבר היחיד שיכול להביא אותנו לסיום באופן סביר ואולי להשאיר לנו סיכוי כל שהוא להתמודד על מקום שלישי. 50 הק"מ האחרונים הופכים לבלתי נסבלים, אני גמור וסחוט מהמאמץ האדיר שהשקעתי ומשתדל לשרוד כמה שאפשר. קצת לפני העליות לנצרת אנחנו משיגים את מורן וטל ומתחילים את הטיפוס הארוך לסיום בהר הקפיצה כאשר הבנות אוחזות בכיס האחורי והבנים מושכים אותם. אני מושך כמה שאפשר ובכוחות אחרונים מגיע לשטיח. הצ'יפים מצפצפים ואני גולש מטה לעמדת הסיום ומגיע לאלעד. אין לי יכולת לדבר, אני בקושי עומד. לא יכול לאכול. יש לי בחילה. אני נשכב על הריצפה. השרירים תפוסים ואני לא יכול לקום. כל תזוזה נגמרת בשריר שנתפס ובכאב. איני יכול לחזור בכוחות עצמי למלון. שתיית מים מעלה את הבחילה אבל אני שותה עוד ועוד. מנסה לאכול את חטיף החלבון וכמעט מקיא. לבסוף מגיע רכב שאוסף אותי לבית המלון. לאחר מקלחת קצרה ושתייה מרובה אני מתחיל להתאושש. נשכב במיטה ומנסה להרגע. הגוף בוער מחום אבל הראש חושב על התחרות. לא באתי לכאן לטייל, באתי לקחת פודיום! אחה"צ אני נכנס לאינטרנט ובודק תוצאות ולהפתעתי הגדולה אני מגלה שאנחנו סיימנו במקום השני ובמרחק שבע דקות מהמקום הראשון. לזריקת עידוד כזו לא יכולתי לפלל. המאמץ צלח, אנחנו עוד בתחרות ולא סתם, אנחנו מתמודדים על המקום הראשון. התוצאה הטובה יחסית לציפיות שלי ממלאת אותי אדרנלין ואני מרגיש מאושש יותר. בארוחת הערב עדיין אין לי תיאבון ואלעד מכריח אותי לקחת עוד מנה של פסטה אותה אני דוחף לפה בחוסר רצון. מכבסים את הבגדים מכינים את הציוד והולכים לישון לקראת היום הקשה שלמחרת.

ליום השני של הטור אני קם עם חיוך. הצלחתי להתאושש בלילה ואני מרוצה מהמאמץ שהשקעתי ומהעובדה שלא נשברתי ונלחמתי עד הסוף. אנחנו עדיין במירוץ. המסיימים ראשונים מהקטע של אתמול מגיעים עם חולצות המובלים. לגברים החולצות הצהובות, לנשים הוורודה ולמעורבים הירוקה. המובילים נקראים לשורה לקדמת הפלטון שיוצא מעפולה לכל מצהלות ילדי ביתי הספר מהסביבה בפרולוג של מספר ק"מ עד שהדגל מתחלף לירוק ומתחילה התחרות. היום השני מתחיל בעליות לגלבוע והזוגות המעורבים בקטגוריה שלנו מוצאים את עצמם סמוכים זה לזו. הזוגות משתמשים בשתי טכניקות לעזרה בעליות. האחת, אוחזים ידיים והשנייה היא שהפחות חזק\ה אוחזים בכיס של החזק\ה. עיקר הכוונה היא לשרוד את העליות ולנוע כמה שיותר מהר כדי להגיע בפסגה לפלטון חזק יותר שייקח אותך מהר יותר לקו הסיום. הגלבוע מדהים ביופיו, דרך עטופה ירוק מתפתלת בתוך יער, מרבדים של פרחים. לרגע אחד הפסקתי להיות תחרותי, נשמתי אוויר ונהניתי מהנוף. איילה עובדת בכל הכוח ואנחנו שורדים את העליות יחד ומתחילים לגלוש לעבר הבקעה. שוב לא עוצרים בעמדת הרענון אלא רק לוקחים מים מתוך הידיים המושטות של העובדים המסורים של צימוק. גם הצוות של צימוק הבין תוך כדי תחרות שלא מדובר ברוכב ישראל שבו אנשים עוצרים לחצי שעה להתרענן. מכוניות וקטנועים מספקים לרוכבים מים, בננות וברים תוך כדי רכיבה ואלעד ברכב הליווי של מומנטום נמצא עימי בקשר טלפוני ומגיע מידי פעם כדי להחליף לנו את הבקבוקים הריקים במים קרים. חום כבד שורר היום ואנחנו מוצאים עצמנו בדבוקה קטנה עם זוג שנמצא במקום הרביעי. מלפנינו רוכב גרמני חזק המתחיל להאיץ ואני מחליט להתיישב עליו. הוא מגביר קצת ואני ואיילה בעקבותיו. הבחור עובד כמו סוס והזוגות שהיו מאחורינו מוותרים ונשמטים לאחור. שוב אנחנו אוספים פליטי פלטון וטור קטן נוצר לו, מתקדם אחרי הרוכב הגרמני ולאחר דקות של עבודה קשה אנו מגיעים לפלטון גדול שם אנחנו פוגשים את טל ומורן וגם את רפי ולימור - הזוג הלובש את חולצות המובילים הירוקות ואיתם יחד אנחנו שורדים 190 ק"מ בחום הלוהט של הבקעה וים המלח בלי עצירה אחת. לאחר היום השני אנחנו מבססים עצמינו במקום השני במרחק ניכר מהמקום השלישי ובמרחק של שבע דקות מהמקום הראשון. שוב כביסות, מקלחת ארוחת ערב ולישון. מחר יום קריטי במירוץ. יום של עליות הוא משמעותי בכל טור, גם בטור של חובבים כיוון שבהרים אפשר לעשות את הקפיצות הגדולות.
בערב אני מתייעץ עם אלעד ועופר לגבי הטקטיקה שלמחרת. הם נותנים לי טיפ חשוב מאוד שבהמשך ישנה את כל התמונה. "במקום להחזיק ידיים או לאחוז בכיס ולגרור את השותפה עדיף שתשב מאחור ותישען עליה עם היד ופשוט תדחוף אותה קדימה. זה יהיה לך ולה יותר קל ויותר אפקטיבי". לשמחתי, באחד משלושת האימונים המשותפים שלי ושל איילה תרגלנו בדיוק טכניקה כזו בעליות מהסטף למעלה, מה שתורם לבטחון שלי בביצוע התרגיל.


היום השלישי מתחיל מאיזור המלונות. סמוך לצומת זהר. הדגל הופך ירוק ואנחנו מתחילים בטיפוס. השיפוע בארבעת הק"מ הראשונים תלול ואני שמכיר את העליה תומך באיילה. כל קטגוריית המיקס מאסטרס נמצאים סמוך זה לזו ומשגיחים אחד על השני. זה קטע קריטי במירוץ. לאט לאט אני מתחיל להגביר את הקצב ואחרי עשרה ק"מ המנוע של איילה נדלק, השיפועים הופכים מתונים יותר ואנחנו מאיצים ויוצאים מטווח הראייה של הזוגות האחרים. אני דוחף את איילה בכל הכוח מאחור ולאחר כמה שניות נותן דחיפה חזקה ומעיף אותה קדימה, היא לוחצת על הפדל מהתאוצה ואני יוצא ברדיפה אחריה, מגיע אליה שם יד על הגב ודוחף שוב. הקצב הולך וגובר, אנחנו מגיעים ל - 25 קמ"ש בעליה. אני נותן הכול, הארבע ראשי כואב, אלעד מגיע עם האוטו וצועק דברי עידוד ,יופי יובל יופי". "תלחצו הכי חזק שאפשר עד חתרורים ותתחברו לפלטון" אני מעודד את איילה, "כל הכבוד, תותחית, מדהימה, אנחנו מגיעים לחתרורים ופונים במהירות, מתיישבים על כמה רוכבים שמגשרים לפלטון ומייצבים את הנשימה. גם מורן וטל איתנו אבל הזוגות האחרים הרחק מאחור, לא נראים באופק. אני רוצה לעלות. ללחוץ כמה שיותר. ליצור פער, לברוח אבל החברים מבקשים ממני להירגע. "תהיה טקטי וחכם, יש עוד יום ארוך, על תשרוף את הכוחות" אלעד מגיע ומבקש "תשארו עם הפלטון הזה כמה שאפשר. ואנחנו נשארים, שורדים. מצומת צפית למכתש בגדול, עולים את העליות. איילה מראה שיפור ניכר בעליות מהמכתש וכולנו מעודדים אותה. Isn't she's amazing? אני שואל את אחד הרוכבים שהגיעו מחו"ל לידי בקול רם. "Yes she is!" הוא עונה. השביל המתפתל ביציאה מהמכתש לכיוון ירוחם מזכיר לי ציורים של רוג'ר דין מעטיפות של רוק מתקדם ואני טס מקדימה, נשכב בסיבובים ומוביל את הפלטון לתוך ירוחם. אחרי שלושה כיכרות, עמדת רענון, אוספים מים ובארים בלי לעצור וממשיכים למצפה. שורדים את נפחה והר הרוחות, סובלים בחום ובעליות. מתי זה יגמר כבר. עוד 30 ק"מ, עוד 20... אני עובד קשה. יושב משמאל ודואג שאיילה תהיה מימין, חוסם לה את הרוח, מביא מים ואוכל. מדבר כל הזמן, מעודד, דוחף בעליות. עשרה ק"מ ממצפה אני מתחיל לאבד אנרגיה ומרגיש את בואו של הבונק המפורסם – קיר האנרגיה שנשמטת מהגוף. מהר מאוד אני דוחף איזה חטיף מהכיס עטוב בנייר טישו שנדבק. אני אוכל אותו עם הנייר ואת כל מה שנשאר בכיסים. אנחנו מגיעים לשטיח שמסתיים בעליה קטנה. ספרינט אחרון, לחיצה קטנה. איילה ראשונה ואני שנייה אחריה. השופט רושם את המספרים. אנחנו יורדים לעמדת הסיום ולוקחים מנת פסטה. מסקירה ראשונית נראה כי אין מספרי 600 בסביבה. גם בסיום הארוחה לא נראה איש מהקטגוריה. אנחנו הולכים למלון ומתחילים בהתארגנות היומית. אני מחפש תוצאות באינטרנט אבל אין בשום מקום. כשאנחנו יורדים לארוחת הערב אני מבחין בדפי התוצאות תלויים ליד הקבלה ומגלה שהצלחנו לסגור את פער שבע הדקות מהמקום הראשון וליצור פער של עשרים ושש דקות על המובילים. אנחנו ראשונים, נטלנו את ההובלה. יובל גולן מנהל המסע מביא לנו את חולצות המובילים הירוקות עליהם כתוב מאחור "Leader". בארוחת הערב אלעד ושאר חברי לקבוצה מרימים כוסית לכבודנו. אני ואיילה נרגשים מאוד לקראת מחר. יותר קל להשיג את חולצת המוביל מאשר לשמור עליה. בלילה המחשבות מטרידות את מנוחתי. מה יהיה מחר? מה נעשה עם יהיה פנצ'ר או נפילה או פציעה או שיצליחו לברוח לנו בפלטון המרכזי הגדול. לבסוף אני נרדם וישן שינה מלאת חלומות ומחשבות.


היום האחרון של הטור מגיע וכולם תשושים מעייפות ומאמץ. לאחר ארוחת הבוקר אני ניגש למלא לי ולאיילה אוויר בגלגלים ומגלה פנצ'ר בגלגל האחורי של איילה. איזה מזל שגילינו זאת עכשיו. אלעד מטפל בזה במהירות ואני עולה לחדר ולובש את החולצה הירוקה. אנחנו מגיעים לעמדת הזינוק מוקדם. נרגשים מאוד. מביטים בזוגות האחרים ומנסים להבין מה הטקטיקות של האחרים. לימור ורפי נגשים ולוחצים את ידינו באבירות ומפרגנים בספורטיביות. "מגיע לכם לקחת את החולצה הירוקה ואנחנו מעבירים לכם אותה בשמחה". המובילים נקראים לעמדה הקידמית. אנחנו עומדים בשורה אחת עם ניב ליבנר, רן מרגליות, אלוף עולם למאטסרס מהולנד ירדן אבידני וצמד הרוכבות. המסע מתחיל. ירידה מנהלתית למכתש, נסיעה קצרה משותפת, דגל ירוק והמרוץ מתחיל. הזוגות עושים מאמץ אדיר להישאר כמה שיותר עם הפלטון הקידמי. בעליות איילה נשמטת שוב ואני דחוף אותה. המנוע מאחר להידלק והפלטון מתחיל להתרחק. אני דוחף אותה בכל הכוח. במאמץ אדיר. חברי למומנטום לידי חותרים נגד הרוח. גילי ידידי עובד כמו סוס מקדימה ולאחר מספר דקות של מאמץ אנחנו מגלים שגם שאר הזוגות נשמטו מהפלטון הגדול ואנחנו חוברים יחד. אני ואיילה, מורן וטל, לימור ורפי. כל מה שצריך עכשיו זה להישאר יחד. הפלטון הקטן שלנו מורכב מעוד כמה רוכבים אך לאט לאט הוא מתפרק ואחרי שיזפון אנחנו נשארים שמונה רוכבים. רוחות דרומיות עזות מכות בפנים ואנחנו מתקשים להתקדם. אופניים זה ספורט קבוצתי ולמרות העובדה שאנחנו מתחרים זה בזו עלינו לשתף פעולה. אני ורפי עולים קדימה וחותרים נגד הרוח החזקה. אני עומד רוב הזמן כי פשוט אי אפשר לשבת יותר. הכאב בלתי נסבל ועדיף לעמוד. תוך כדי נסיעה איטית השיחה בין הזוגות קולחת. גם רפי החל לרכב מאוחר. גם הוא מתחרה בקטגורית "מאסטרס ב" כמוני, גם הוא ולימור שיחקו קצת באופני שטח, גם הם קראו את הספר של חנוך מרמרי ,על האופניים" והבינו שהם רוכבי כביש. אותו סיפור בדיוק. הנוף הופך אדום. הר שלמה, כמה עליות וירידות ואנחנו מגיעים לסוף. לימור ורפי מפרגנים לנו את הספרינט פיניש ואני ואיילה עוברים את השטיח ראשונים. איילה נוסעת קדימה רגע ואני ממתין לה. בזמן ההמתנה אני רואה את הזוגות האחרים בקטגוריה מגיעים ומבין שניצחנו. אני רץ לאיילה וצועק לה: "ניצחנו, מקום ראשון!" וואו, איזה הרגשה. פודיום ראשון בחיים תחרות שניה בסך הכול. אני מתחיל לגולש לבדי במורדות לכיוון אילת, ים סוף נגלה לעיניי, אני משחחר את הברקסים, טס, הרוח שורקת. אין איש מלבדי על הכביש ואני צורח יששששששששששששששששששששששששששששששששששש בכל הכוח. הכול משתחרר, כל העבודה הקשה, כל המאמץ והסבל. מקום ראשון. לפני שלושה ימים מצאנו עצמינו אחרונים עם ברקס סגור ומרוץ אבוד! איזה אושר ממלא אותי. איזו חוויה!


בבריכת השחיה מתקיים טקס הסיום ואנו עולים על הפודיום לקבל את הפרס בחסות רשת בתי קפה ארומה. על הפודיום אנחנו מקבלים חולצות המובלים ולובשים אותם לכל מחיאות הכפיים של הקהל.
לאחר סיום הטקס ומקלחת קרה חיכינו לאוטובוס שייקח אותנו חזרה. האוטובוס התקלקל והמתנו בסבלנות לאוטובוס חלופי. איש לא התרעם. ישבנו בשקט ונתנו לצוות של צימוק לעשות את העבודה. הם הביאו לנו שתיה ופיצות ולמרות שיצאנו רק 22:00 והיינו עייפים מאוד מצב הרוח של כולם היה מרומם.
האוטובוס החזיר אותנו למציאות מהסרט שבו היינו. לבסוף הגענו לחניון בהדר יוסף מול בניין הוועד האולימפי ממנו התחלנו את המסע לפני חמישה ימים. עברנו חוויה בלתי רגילה, הרגשנו ממש כמו בטור אמיתי. הטור הזה הוא נקודת ציון חשובה בענף שלנו וחשוב שהוא ימשיך להתקיים גם בשנה הבאה.


אני רוצה להודות מקרב לב לחברת סגל מומנטום על שסיפקה לנו שירותי ליווי לכל אורך הדרך, לחברי לקבוצת מומנטום שנתנו פייט אדיר. עופר פוזנר ובן עמי צ'אוצ'ה מקום שלישי בגרנד מאסטרס גברים, כל הכבוד. אביחי גרינבג ומתן גדולתר מקום חמישי בגברים אחרי תאונה שהורידה אותם מהמקום השלישי גילי רוזנשטיין הידוע בכנויי "גילצ'לארה" שתמך בנו מכל הלב ביום האחרון, מורן אשור וטל עדן שליוו אותנו לאורך כל הדרך וכמובן לאישתי היקרה – סיגל שנשארה בבית עם הילדים והסידורים בעוד אני מתעסק בתחביב שלי.

יובל.


אני ואיילה בכחול של מומנטום ובאמצע מורן אשור וטל עדן קצת לפני הזינוק ביום
אני ואיילה בכחול של מומנטום ובאמצע מורן אשור וטל עדן קצת לפני הזינוק ביום
 
 רקע סוציו אקונומי אצל רוכבי אופניים מקצוענים...
רקע סוציו אקונומי אצל רוכבי אופניים מקצוענים כשהיה אקימוב בן ארבע עשרה הוא התגורר בפנמית הספורט בסנט פטרסבורג ורכב 38,000 קילומטרים בשנה! כלומר בערך 720 ק''מ בשבוע בממוצע, ובשנת 1996- כרוכב מקצוען, רכב מרחק גדול כמעט פי שניים. הוא רכב שלוש עשרה פעמים בטור להמשך
 נס הרים נגד השעון ה 2 – ניתוחי תוצאות התחרות. ...
נס הרים נגד השעון ה 2 – ניתוחי תוצאות התחרות. ביום שישי ה 22.05.09 התקיימה תחרות כביש בעלייה של נס הרים. מנצח התחרות - יובל רחמילביץ. מנצחת התחרות - נוגה כורם. ומה עם ניתוח התוצאות ? להמשך


לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של יובל שיין...
 לתצוגת פורום
טור דה יזראל - סיפור תחרות
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
 16/3/2010 :13:43 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אלעד פלטין --Momentum-- ללא תוכן  תמונות נוספות


[ ]
לפרסום זה יש: 1 הודעות

לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 22    דרוג כללי: 4.04

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2019