הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור שביל ישראל
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

מהחרמון על אופניים עד לטאבה. מסלול של 938 קילומטרים ועשרה ימים ביומן מסע מרתק. על החברים והחברות לדרך על הציוד ועל והרכיבה המדהימה.
מאת:  עידו מזור לאתר של עידו מזור
4/4/2002

                

   

 אמצע יוני 2001 
4 אחר הצהריים, קומה 31 במגדל משרדים, משרד עו''ד אי שם במרכז, הבוס קורא לי לחדרו: ''עדו אני לא איש בשורות, המיתון נמשך, בלה בלה בלה….'' מהר מאד אני קולט שאני אהיה מחוסר עבודה החל מתחילת יולי.
אחרי כמה שעות אורית אשתי כבר מציעה שאסע לטיול אופניים בחו''ל, חלום גדול שלי. אני בודק את הנושא אבל אחרי יום יומיים של חיפושים באינטרנט לא מוצא משהו שימשוך אותי במחיר סביר. אבל חלום נוסף מחכה במגירה… באביב אבא שלי, בן 57, הלך ברגל את שביל ישראל, מטאבה לחרמון. עד ירושלים עם שותף, שפרש בשל בעיות רגליים, ומשם לבדו. לצערי עבדתי באותה תקופה, לכן לא יכולתי להצטרף אליו ליותר מיום, אבל מאז ידעתי שיום אחד אעשה משהו דומה, רק עם אופניים.
אחרי שסיפרתי לאורית על התוכנית שלי, והיא, שעדיין לא קלטה, אמרה ''בסדר'', מיהרתי ושמתי בפורום (IOL הישן והטוב...) הודעה לחיפוש שותפים, לקראת יציאה מהחרמון בתחילת יולי. ידעתי שמזג האוויר לא אידיאלי ושכדאי שאצא בהקדם האפשרי, לפני שהחום יהיה בלתי נסבל.

 אמצע עד סוף יוני  
פרסמתי הודעות לחיפוש שותפים באתרים ישראליים נוספים, חיפשתי מידע וארגנתי ציוד. קיבלתי תגובות מכמה אנשים אבל די מהר הבנתי שלא יהיה לי שותף לדרך ושאעשה את כל הדרך לבד. את המסלול בניתי בעיקר על בסיס האתר של ג'ונתן ליפמן מקבוצת רוכבי הכרמל, אשר למרות שאינו מכיל מפות מפורטות או סיפור דרך מפורט, משמש בסיס טוב לבניית ציר הרכיבה. הכנתי רשימת ציוד ואספתי את הכל, הלוויתי מאבא שלי את המפות, הכנסתי את האופניים (KHS COMP ST סופט טייל מכרומולי מערכות בסיסיות ALIVIO / DEORE) לטיפול מקדים במוטואופן, והלוויתי מדניאל, לשעבר מכונאי בקנונדייל ובמוטואופן, תיק של IDOBAGS בינוני ( לי יש תיק מאותה סדרה אבל קטן מדי למשימה כזו).

 ציוד שאיתו יצאתי לדרך 
אופניים עם פס גומי וחומר בפנימיות, מתקן למפה ובו מפת סימון, מצפן ועטי סימון, פלאפון. בתיק על הגב: 3 פנימיות ספייר, ערכת תיקון פנצ'רים, מולטיטול, שרשרת, שפיצים, פנס קדמי ונצנץ אדום אחורי (ליתר בטחון, למרות שלא התכוונתי לרכב בלילה), תרסיס שמן גדול, אנרג'י בארז, פירות יבשים, סוכר ומלח לשים במים. סבל TOPEAK המחובר למוט הכסא בלבד (על אופני סופט טייל, כמו על ש''מ, אי אפשר לשים סבל רגיל) ועליו קשור היטב תיק ציוד ובו: שק שינה, מזון, דבש ולחמניות), מעט בגדים להחלפה וכלי רחצה, מגבת קטנה, יומן, + סוללה ספייר + מטען, ארנק, מנעול קטן וכבל לנעילה, בטריות ספייר לפנסים, רצועות, ערכת עזרה ראשונה, מפות סימון נוספות.
מים: בתיק על הגב שקית מים 3.5 ליטר, 2 בקבוקים על האופניים עוד ליטר וחצי – סה''כ 5 ליטר (בצפון).

יום חמישי היה היום האחרון שלי בעבודה, ביום שישי הכנות ציוד אחרונות.

 שבת 30 ביוני: ´´פרולוג´´, חרמון-קריית שמונה  
קימה מוקדמת הביאה אותנו לגליה הבת דודה בקרית שמונה בשעה סבירה, גליה הקפיצה אותנו לחרמון, עד לאתר הסקי ולמרגלות הרכבל. בדיקת ציוד אחרונה הראתה שהספידומטר לא עובד... עצבים שלא נראה את המהירות בירידות החרמון אבל אחרי 5 דקות אני נרגע, זה לא מה שחשוב....
טסנו למטה(אורית ואני) במהירויות לא מוכרות לעכברי שטח שכמותנו, ירידות ארוכות בכביש רחב וריק. מהכניסה למג'דל שמס המשכנו לנווה אטיב, הישוב הכי ''אירופאי'' בארץ... ומשם המשך הירידה עד לבניאס, ובעמק עד קריית שמונה. שעה וחצי בלבד, ועוד רכבנו לאט. בקרית שמונה השארנו את האופניים אצל גליה והמשכנו ליום כיף בנחלים ומסעדות הדגים של האזור. אחרי שנת אחה''צ נפרדתי מאורית, שחזרה דרומה עם המכונית (מישהו צריך לפרנס את המשפחה ביום ראשון...). בערב עליתי לקניון בקרית שמונה (שהוא דרך אגב הקניון היחידי על ש''י האמיתי), חזרתי עם סוללות לספידומטר הסורר, ועל הסבל פיצה משפחתית, שחוסלה מהר מאד.
סידרתי את הציוד סופית, וכמו שצריך – תיק אחד על הסבל, שוקל כ- 8 ק''ג, אחד על הגב במשקל דומה, ותיק המפות על הכידון.

אורית ואני
אורית ואני

 1 ביולי: קרית שמונה-אמירים 
בבקר קמתי מוקדם ולפני 6 כבר התחלתי לרכב מקריית שמונה (170 מ'). תחילה על הכביש – צפונה לכיוון תל חי ומשם מערבה בכביש המטפס לכיוון מרגליות. ליד המחצבה של כפר גלעדי נפגשתי עם סימון ש''י וירדתי לשטח (370 מ'). השבילים על רכס רמים מהנים מאד לרכיבה, ולא פלא שחלקם מסומנים בשלטי ''איזי ריידר''. הנוף נפלא – עמק החולה מתחתי וברקע הגולן, חלקים מהשביל אפילו בצל. חלפתי מתחת לרכבל והמשכתי דרומה. באזור קבוץ יפתח עליתי חזרה לכביש ורכבתי בשדות עד למושב דישון (440). שם החלה המסורת של ''מנוחה עד הדשא בצל'', שתלווה אותי ברוב הטיול. בכל ישוב בישראל יש גן ציבורי עם דשא מוריק, עצים מצלים וברזי מים – מקום מושלם למנוחת הרוכב. הפסקה של חצי שעה עד שעה של במקום כזה ממלאת את המצברים במלואם.
במפה ראיתי שבקצה המושב יש דרך היורדת ישירות לנחל דישון, אבל כשהגעתי לנקודה ראיתי שביני לבין הדרך מפריד שער ברזל גבוה, יותר מ-2 מטרים, ואין שום דרך לעקוף אותו – הגדר מתוחזקת היטב. כאן הגיע אלמנט ''ראש בקיר מס' 1'' – כחי''רניק גאה לא חיפשתי דרך חליפית (לחפש מפתח לשער או חס וחלילה לצאת מהמושב ולרדת לנחל בדרך אחרת). אלא הצלחתי תחילה לתלות את האופניים על השער, אחר כך לטפס בעצמי על השער ואחר כך להוריד את האופניים ואותי לצד השני. עניין של כ- 10 דקות, שריטות (בעיקר לאופניים), וכאבים (בעיקר לי). יופי טמבל, אמרתי לעצמי, פגעת בעצמך ובאופניים, התעייפת... תפסיק להיות כזה עקשן! טוב, בסדר, בסדר, עניתי לעצמי...
לפחות הדרך בצידו השני של השביל הצדיקה את המאמץ – כ- 2 ק''מ של דרך שמזמן כבר לא נסעו בה (בטח בגלל השער הנעול), ומשמשת בעיקר למעבר הפרות הרועות באזור. הדרך ירדה לנחל דישון (350), מסלול רכיבה ידוע, אבל בעיקר בכיוון ההפוך.... אני רכבתי בו במגמת עליה קלה, לכיוון מערב, ואחר כך המשכתי ל''ראש בקיר מס' 2'' – יער ברעם (550). אמנם אבא שלי הזהיר אותי לא להיכנס לשם עם אופניים, אבל אני חשבתי לעצמי ''נו באמת, קילומטר וחצי של יער, מה יכול להיות...''. אז כמובן שהוא צדק. זה לא שביער ברעם אי אפשר לרכב, נהפוך הוא – האופניים רכבו עלי נהדר! השטח שם פשוט מלא סלעים בגובה של מטר-שניים. אין, אין כמו לטפס על סלעים עם אופניים על הגב!! פשוט פיצוץ. העצים הסבוכים נתנו צל טוב, אבל בגללם היה קשה לדעת עוד כמה זמן ומרחק עד סוף הסיוט. בסוף יצאתי מהיער, ואחרי מנוחה המשכתי, לשם שינוי ברכיבה, עד לכביש בצמת חירם (760). רכבתי בכביש דרך קיבוץ סאסא לביס''ש הר מירון השומם כמעט (900), ומשם המשכתי ל''עליה נוראית מס' 1'' - הר מירון (1200). כתושב מישור החוף העליות הרציניות שהכרתי היו ממסלולי תחרויות – מגידו, אלרום, אבל פה היה מדובר בקנה מידה אחר. אמנם עליה בכביש יותר קלה מעליה בשטח, אבל המשקולות שסחבתי על הגב ועל הסבל לא עזרו... גיליתי שמה שעזר לי בעלייה ארוכה זה לשנות את צורת הישיבה והרכיבה – קדימה ואחורה על המושב, ומדי פעם עלייה לרכיבה בעמידה. ובעיקר עקשנות, תוך הצבת מטרות ביניים (אני ארכב עד הסיבוב הבא ושם אנוח... טוב, הגעתי אז אמשיך לסבוב ההוא...), בשאיפה בלי להפסיק בדרך. אחרי הסדרת נשימה בפסגת המירון המשכתי במסלול שהומלץ ע''י אנשי ביס''ש – ירידה לכיוון מושב שפר. ההתחלה היתה נחמדה אבל ההמשך פחות. אמנם במפה השביל מסומן כדרך ג'יפים אבל כיוון שלג'יפים אסור לנסוע בשמורה השביל היה במצב קטסטרופלי, והזנב הרך של אופני לא הספיק... הברירה היתה בין הליכה ברגל לבין הידרדרות איטית בשבילים תלולים עד למאד ומלאים בדרדרת אבנים וסלעים... אז רוב הדרך רכבתי, על סף הנפילה, כשהמשקל על האופניים לא עוזר לשליטה..... בקיצור התגעגעתי לעלייה. לבסוף הגעתי לשפר (600), ומשם קצרה הדרך למושב אמירים הסמוך, שם גררתי את עצמי לביתו של חבר מהצבא, שהופתע לראותני אבל התאושש מהר. ארוחת הערב הצמחונית הייתה מצוינת, חיסלתי סיר אורז, מלווה בשקשוקה, סלט ירקות ופלאפל תוצרת בית.... ולינה בצימר המשפחתי.


 2 ביולי: אמירים-גזית 
דרך עפר יורדת מאמירים (500), מתפתלת בין החורש והבוסתנים לכיוון נחל חנניה. אחרי ניווט מצאתי עצמי עומד לחצות את הואדי, כשהכוונה היתה לרדת בדיווש מהיר ולהמשיך בעלייה בגדה הנגדית. השלב של הירידה הלך מצוין, ובדיוק כשאני חוצה את הואדי (80) נשמע צליל מתכתי חזק.. עצרתי מיד ומצאתי את הסבל שבור לחלוטין, כ- 3 ס''מ ממוט הכסא. אמנם TOPEAK טוענים שהוא יכול לשאת 20 פאונד ללא בעיה, שזה כ- 9 ק''ג, ואני לא העמסתי עליו יותר, אבל כנראה המכות הרבות שחטף הגלגל האחורי בירידות מהמירון יום קודם השפיעו עליו והיום הוא קרס סופית. מצאתי את עצמי בואדי, עם 2 תיקים וסבל שבור...
אחרי ההלם והבעסה הראשוניים התעשתתי, ואמרתי לעצמי שאגיע לכביש ומשם אמשיך באוטובוס לטבריה. העמסתי את שני התיקים על הגב וצעדתי למעלה לכיוון הישוב קדרים. כשהגעתי לכביש ניסיתי לרכב, וראיתי שאני מסוגל לרכב, אבל בקושי כי שני התיק שעל העורף דוחף את הקסדה ואני בקושי יכול להרים את הראש. על הקסדה לא רציתי לוותר, וככך רכבתי על הכביש לצומת נחל עמוד (150), ומשם מזרחה לצמת עמיעד (200). בעמיעד אמרתי לעצמי שעד הכנרת זה רק ירידה, אז המשכתי עד לצמת כפר נחום (180-), שם נשברתי והחלטתי לא להמשיך לרכב עד טבריה (15 ק''מ), אלא חיכיתי עד שהגיע אוטובוס, שהסכים בתמורה למחיר כרטיס וחצי לקחת אותי ואת האופניים לטבריה. המיזוג באוטובוס היה מרענן...
בטבריה צימצמתי את חפצי למינימום, לתיק הגב ותיק המפה בלבד, ואת השאר כולל הסבל השבור ארזתי בתיק שהיה על הסבל ושלחתי בדואר כחבילה לעצמי. כל הנ''ל בזבז לי זמן אז מיהרתי והתחלתי לטפס (''עליה נוראית מס' 2'') מגדות הכנרת (209-) לטבריה עלית (80) ומשם בש''י דרומה על רכס פוריה (200), ומערבה ליבנאל (37-). אחרי מגנום דאבל שוקולד ובקבוק מיץ המשכתי בטיפוס בכביש מערבה עד לסימון הכחול מזרחית משרונה (230, ''עליה נוראית מס' 3'').
היום הארוך והמפותל הזה הסתיים ברכיבה מדהימה על רמת יבנאל (30) ובשבילים הנהדרים היורדים לנחל תבור (10), משם קצרה הדרך לקיבוץ גזית. בגזית התארחתי אצל חברים של אמא, שוב חיסלתי קערת אורז וכמה תרנגולות חפות מפשע.

 3 ביולי: גזית-רמת יוחנן 
קמתי מוקדם בגזית, ניערתי את השרירים העייפים, ירדתי בשביל לנחל תבור וטיפסתי ליד כפר קיש כשפתאום ''פשששש'' – נגד סנייק בייט הג'יפה (''סליים'') לא עוזרת .... החלפתי פנימית והמשכתי לצמת גזית למרגלות התבור (60), דרך שיבלי לצמת העליה לתבור (200), ומשם דרך הכביש המתפתל (''עליה נוראית מס' 4'') לפסגת התבור (562). מה שאכזרי בטיפוס לתבור זה א': הסיבובים והצמחייה שלא מאפשרות לראות איפה הפיסגה, ו- ב': הסיבובים כל כך מפותלים שחלקם לא מופיעים במפה ולכן דרך שנראית על הנייר כקילומטר וחצי מקסימום היא בעצם יותר קרוב לשלושה קילומטר... למטה נזיר נחמד נתן לי מים צוננים, ואז הגיעה אלונה. טל בעלה נסע לצפון והשאיר אותה בחניה של המנזר. אלונה שכחה את הגמלגב והסנדוויצ'ים שהכינה ולכן טל נאלץ להיפרד משני הסנדוויצ'יים שלו, שבמהרה נבלעו בכרסי. אלונה היחצ''נית גם הדפיסה והביאה לי את ההודעות המעודדות מהפורום, אותם קראתי בצל עצי התבור. ואז אלונה נכנסה ל''אלמנט ראש בקיר מס' 3'' – במקום לרדת כמו בני אדם בכביש היא החליטה שהיא רוצה קצת יותר אקסטרים, יענו לחפש שביל לאופניים כשלא מסומן שום שביל... אחרי כשעה של צעדה במורד התלול של התבור עם האופניים לצידנו במקרה הטוב, מצאנו עצמנו מעולפים למחצה בכפר דבוריה, והתאוששנו עם מיץ קר. מדבוריה (140) טיפסנו בשטח בשביל ליד הר דבורה (340), ודרך עין מהל (460, מיץ+קרטיב) להר יונה (550, נצרת עלית כובשת את ההר), וירידה לצמת משהד (350). שם השטח נרגע ורכבנו בשבילים נוחים לאורך נחל ציפורי והגבעות המיוערות עד לקיבוץ סוללים (203). בסוללים קבענו עם אריאל ק. מיודענו מהפורום ב- 4 וחצי אבל הילד יצא מהעבודה ונתקע בלי דלק... אחרי מיץ וארטיק ב''כלבו'' הקיבוצי אלונה כבר נרדמה עד שאחרי 5 הגיע הילד לבוש בחולצה לבנה ועניבה !!!!. אחרי החלפת בגדים זריזה המשכנו לאורך נחל ציפור, דרך כעביה, עיו יבקע ומעברי מים נועזים, עד שהגענו לכביש צמת יגור-צמת סומך ליד חירבת סאסאי, שם חיכה לנו טל והאוטו. נפרדנו בדמעות מאריאל (מסתבר שהטיול השאיר עליו רושם עז והוא מתכוון לכפר על האיחור ברכיבה לאורך ש''י בעצמו, מעתיקן!), ונסענו הביתה!! אין כמו לישון בבית...

תבור
תבור

 4 ביולי: רמת יוחנן-בית אליעזר 
אבא הביא אותי בבקר לנקודה בה סיימנו אתמול, משם המשכתי דרך כפר חסידים לצמת יגור ולנשר. בנשר (10) התחלתי לטפס על הכביש(''עליה לא כל כך נוראית מס' 5'') עד המפגש עם דרך נוף כרמל (350), ומשם דרם השבילים ל''רום כרמל'' שבפאתי עוספיה (546). אחרי מנוחה כולל פיתה עסיסית ומיץ המשכתי במורד נחל חיק לנחל אורן (330), ושוב עלייה, להר שוקף (497), ודרך פאתי דלית אל כרמל (400) לדרך המופלאה והמהירה הזורמת לאורך נחל מערות וכרם מהר''ל לנחל מהרל (40), משם טיפסתי לעופר (מיץ ומגנום, דשא וצל, ), ושוד דרומה על ש''י למחצבה שליד מאיר-שפיה, מקיף את זכרון יעקב ממזרח, ובדרכים המהירות דרום מזרחה לפרדס חנה ולתלמי אלעזר, משם אבא לקח אותי הביתה.

 5 ביולי: מנוחה ליגע  
קמתי בבקר בבית והלכתי לישון... חסר אופי.... למי יש כח???.....

 6 ביולי: תלמי אלעזר-שער הגיא  
אחרי אתמול הייתי חייב להתקדם... אחרי הקפצה לתלמי אלעזר רכבתי את אזור השרון, המוכר לי ביותר ולצערי גם המשעמם ביותר. בתחילה ליווה אותי כלב מנומר כמה קילומטר, ואני המשכתי לאורך מסילת הברזל המפורקת, בשדות הקיבוצים, עד אחיטוב ומשם לאורך ''שביל המוביל הארצי'' – אמץ, בארותים, קלנסוה, כפר-יעבץ. קפצתי לארוחת בקר עם אורית בבית בכפר-הס (1 ק''מ מהמוביל), והמשכתי דרך טירה, רמת הכובש, כפר-סבא, לצמת קסם שעל חוצה שומרון. חציתי את הירקון והמשכתי דרומה דרך תל אפק וגבעת השלושה, דרך כביש חוצה ישראל עד אלעד. מאלעד רכבתי דרומה, השביל הפך ממשעמם למרתק- רכס גבעות מיוער בחלקו, על סף הקו הירוק, דרך מחצבות לבית נחמיה (מגנום ומיץ) וחצית נחל נטוף לתל חדיד ולמצפה מודיעים. שם חיכה לי שלומי דויטש, עם סנדוויצ'ים עסיסיים, דובדבנים ואבטיח קר בצידנית... ועם הקנונדייל ג'קיל פול XTR הדנדשות שלו. למזלי שלומי היה עדיין בהליכי היכרות אופניו ולכן הצלחתי לעמוד בקצב שלו, דרך השבילים המתפתלים בגבעות, לשעלבים וללטרון, משם בשל קוצר זמן על הכביש עד לשער הגיא, שם אספה אותנו אורית. גם פנצ'ר בצמיג ללא הסליים לא מנע ממני להשלים את ''היום הארוך ביותר'' – 110 ק''מ מתוכם יותר מ- 100 בשטח.

שלומי דויטש
שלומי דויטש

 שבת 7 ביולי: עוד מנוחה ליגע 
מנוחה ו´´החלמה´´ בבית, בניית ציר להמשך, כשכבר ברור לי שבשישי אגיע לאילת. מוטואופן החליפו לי את הסבל לאחד חדש, ואני שמתי עליו 2 קנקלים של 2 ליטר כ´´א.

 8 ביולי: שער הגיא-לכיש 
משער הגיא טיפסתי מזרחה על ''דרך שבע'' לאורך שלוחת שיירות, ואחרי חציית הכביש בכניסה לבית מאיר המשכתי בשבילי קק''ל המצוינים של '' גן לאומי הרי יהודה'', ומדרום לשואבה ירדתי לנחל כסלון, טיפסתי לצובה ומשם בשלוחה צפונית לנחל צובה בשביל מעולה עד למפגש נחלים רפאים-שורק. שם התחלתי לטפס בכביש היפהפה, ובאמצע הדרך עקף אותי טנדר, האט, יד של ילד יצאה דרך החלון אוחזת בפחית נקטר קר... ''קח, זה ייתן לך כח עד למעלה''!!! הייתי בשוק, שתיתי את הפחית בשלוק אחד והגעתי למעלה, לבר גיורה, ל''ברבהר'' הידוע, שם חיכתה לי אלונה עם פיתות חומוס טחינה ולבנה... הייתי חייב לאכול כמה שיותר כי היא שוב לא הביאה תיק ומה שנשאר הייתי צריך לסחוב על הגב... מברבהר המשכנו למטע, ביתו של ארז אזרחי הנווט ומדריך הטיולים הרוכב (שלא היה בבית), ודרך חרבת חנות ונחל צרצר לצמת עציונה. בדרך היה לאלונה סנייק בייט, והיא לא הסתפקה בדברי כשאמרתי לה שבמקרה כזה סליים לא עוזר, והתעקשה להתקשר לגורם מוסמך - מיקי (הלא הוא מיקי ''העורך'' בר-אור) המסכן שמאז שמכר לה את הקנונדייל האדומות שלו הוא הכתובת לכל בעיה. מיקי לא היה במערכת ואלונה נאלצה להסתפק במי שהיה שם (אחד ניל משהו...), שכמובן אמר לה בדיוק מה שאני אמרתי (אין אמון, פשוט נורא). אחרי שאני נחתי בצל ואלונה החליפה פנימית המשכנו בדרכנו, וכדי שלא יהיה משעמם עלינו דרך נווה מיכאל לעדולם, שם הצליחה אלונה המוכשרת לחטוף סנייק בייט בכביש! אחרי שאלונה החליפה עוד פנימית (ואני הרווחתי עוד מנוחה), סיימנו את הסיבוב מעולפים מהחום בגבעת ישעיהו, משם חתכנו לבית גוברין (בירה שחורה בקיוסק), ודרך הגן הלאומי, המערות ונחל מראשה עד למושב לכיש. בלכיש חיכה טל הנאמן, שלקח את אלונה הביתה. אני התארחתי אצל חברים של אבי, חקלאים אמיתיים, כולל ענבי ומלוני לכיש טריים וקרירים בכמויות מסחריות!

בית-גוברין
בית-גוברין

 9 ביולי: לכיש-ערד 
נפרדתי בכאב לב ממארחי הנדיבים ויצאתי לש´´י, דרומה ומערבה, עד הכביש לב´´ש מדרום למושב אחוזם, ליד תל קשת, שם נפגשתי עם יוני פרח מנתניה - ´´הילד´´ (בן 17 ורק 1.95 מטר!!), עם ה- Diamondback ז´´ק XTR פחות מעשרה קילו שלו. אחרי היכרות התחלנו לרכב, מערבה ודרומה באזור נחל שקמה, חצינו את הכביש לב´´ש מזרחה ורכבנו דרומה לאורך מסילת הרכבת עד שנתקענו בבוץ... כן, שדה שהושקה בהרבה מים וחוסר תשומת לב מצידנו הביאו לשקיעה בבוץ כבד. בעסה... סחבנו את האופניים עד שיצאנו מהבוץ, וניקינו את הברקסים והצמיגים... עכשיו ברור למה צריך ברקסים דיסק – לנגב בחודש יולי. המשכנו דרומה ומזרחה, ב´´דבירה´´ הגוף הגדול של יוני כבר דרש מזון, אבל בקיבוץ הנ´´ל לא מוכרים מזון בכסף, רק בנקודות! בהיעדר נקודות בכלינו המשכנו לרכב רעבים, דרך להב לצמת שוקת, שם הילד אכל 2 ארוחות!! גם עוף וגם שניצלים!! והמון אורז ותפו´´א. אני הסתפקתי ב´´פחמימות´´. מפוצצים מאוכל המשכנו צפונה, למיתר, ואחר כך מזרחה לכיוון יער יתיר, אחרי מס´ ק´´מ נפלה לי השרשרת מהקסטה לכיוון הגלגל וטחנה לי שפיץ אחד. לאחר התייעצות עם החבר הטלפוני שלנו הבנו שלא מומלץ לרכב ככה בשטח, ולמרות שהיו לנו שפיצים להחלפה לא היה לנו מכשיר לפירוק הקסטה, אז חזרנו לצומת שוקת ומשם תפסנו אוטובוס לערד (עוד 40 ק´´מ שאני צריך להשלים בנוסף ל- 15 ק´´מ בטבריה). בתחנת האוטובוס חיכה לנו עדי אטקין האגדי, רוכב כביש ערדי שעליות צמת זהר-ערד הן הבייבי שלו. אטקין לקח אותנו לחנות האופניים השכונתית ועזר לנו בתיקון. אחר כך רכבנו אחריו לביתו, שם זכינו לאירוח כיד המלך, כולל פסטה מעולה, תמונות וסרטים של שריטתו השנייה (צניחות חופשיות בכל העולם), שירות כביסה... 5 כוכבים קטן עליו.

עדי אטקין האגדי
עדי אטקין האגדי

 10 ביולי: ערד-שדה בקר 
טיפסנו דרומית לערד, למנחת המקומי, ומשם בדרך המצוינת הזורמת במגמת ירידה על רכס זהר, חלקה מהירה וחלקה תלולה ומחייבת תשומת לב. הידיים כבר כאבו לנו מלחיצת הברקסים, ואז שוב יצאנו לקטע מהיר, יוני עקף אותי ופתאום ראיתי אותו מאבד שליטה ומתרסק על השביל. הגעתי וראיתי אותו נאנח מכאבים. יוני נפצע במרפק (דימום ופצע מכוער), בברך, בכתף ובמותן. לאט לאט הורדתי ממנו את התיק, שטפתי וחבשתי אותו, שפכנו חלק מהמים הרבים שהוא סחב, ואחרי מנוחה התחלנו ללכת לכיוון הכביש, כ- 2 ק´´מ, כשהוא צולע ואני סוחב את האופניים. בכביש הזמנו מונית שלקחה אותו לערד ומשם הביתה לנתניה (מאז הוא החלים וחזר לרכב).
ואני מצאתי את עצמי בלב שום-מקום, בשיא חום הצהריים ובפיגור בשל העיכוב. בלי הרבה ברירות המשכתי דרך נחל דימונה וש´´י. סוף העולם. אמנם שביל סביר אבל שטח אש, בלי צל, בלי קליטה בפלאפון, חום אימים.... משכתי עד דימונה, שם בתחנת דלק פינקתי את עצמי בפחמימות סלט ומיץ, והמשכתי על הכביש מזרחה, לצמת רותם ודרומה, למכתש הגדול. ב´´חולות הצבעוניים´´ במכתש החלטתי לוותר על חציית המכתש בשטח (ומעלה אברהם האכזרי בקצהו), ובמקום זאת המשכתי בכביש, טיפסתי בקושי את המצוק בעליה לכוון ירוחם ומשם עוד 22 ק´´מ קלילים עד למדרשת שדה בוקר, שם חיכה לי חדר בביס´´ש. אורית הגיעה ונסענו למצפה רמון, לארוחה במלון ´´פונדק רמון´´ – מומלץ!!! וחזרנו לשון בשדה-בוקר.

שדה בוקר
שדה בוקר

 11 ביולי: שדה בקר-צופר 
נפרדתי מאורית, ירדתי ב´´סרפנטינות´´ (הכביש המתפתל) לנחל צין ושם מזרחה, עד לציר הנפט שהתחיל רגוע, אחר כך טיפסתי ברגל את מעלה זיק ב´´פודרה´´ בעומק חצי מטר שיצרו ידידינו בעלי ה- 4X4. מה שטוב בציר הנפט הוא שהוא ישר, ממש ישר, כמעט ללא פניות. מה שרע בו הוא שבגלל היושר הזה הוא לא מתחשב בטבע, לא מחפש דרכים נוחות לטפס עליות ולכן מדובר ב´´תפירה´´ נוראית, השביל יורד ועולה עשרות ואדיות ללא התחשבות בשיפוע. פיתחתי לי תרגולת – מדווש חזק בירידה כך שה´´שוונג´´ מעלה אותי שליש מהעליה ממול, מוריד הילוכים וממשיך לדווש עוד קצת בעלייה עד שבין החצי לשני שליש אני נשבר ואת השאר אני עושה ברגל. מומלץ! אל תחמיצו. בסוף הגעתי למצד מחמל שעל קיר מכתש רמון, ירדתי במעלה מחמל, לתוך המכתש, והמשכתי בציר הנפט עד ´´חניון בארות´´. בחניון שתיתי הרבה מים, נחתי, וראיתי תופעה נדירה מאד בארץ – תיירים! ילדים יהודים מארה´´ב. ואף קיבלתי בורקסים ורוגעלך משובחים במתנה ממדריך שלהם (מדריך ישראלי אבל הוא פנה אלי באנגלית, כנראה לא האמין שישראלי מספיק אידיוט לרכב לבדו בנגב בחום הזה). הבעיה היתה עם הקיוסק של הבדואים – לא היה להם מגנום, רק שוקובו. אחרי המנוחה ומילוי מים (9 ליטר) המשכתי במגמה מזרחה, לעין סהרונים. ´´מעלה דקלים´´ הוא שביל משובח אבל נחל נקרות... 10 ק´´מ ראשונים כתוב במפה ´´עבירות קשה´´ כשהכוונה לג´יפים, בגלל ה´´דשדש´´ – הכינוי המדברי החביב לאבני נחל שגורמות לאופניים לשקוע. אחרי 10 ק´´מ של גרירת האופניים בדשדש החביב ועצירות מנוחה בצל שיחים הדרך החלה להשתפר, 100מטר רכיבה, שקיעה, 20 מטר ברגל וחוזר חלילה. ב-ס-ו-ף יצאתי מנחל נקרות וטיפסתי לחרבת קצרה. הצללים הארוכים של אחרי הצהריים ונוף הערבה היו נפלאים... אחרי כמה שעות גם היתה סוף סוף קליטה בפלאפון, והמון הודעות מהנשים הדואגות בעורף חיכו לי... המשכתי על שביל מהיר בשלוחה מדרום לנחל קצרה, בדרך המתפתלת בצורת M בנחל עומר, דרך חורבות העיר הנבטית מואה ועד לכביש הערבה, סמוך למושב צופר. שם אסף אותי ינון, חבר מהצבא, כיום חקלאי במושב עידן, שם ישנתי.

מואה
מואה

 12 ביולי: שדה בקר – שחרות 
עדי אשתו של ינון החזירה אותי לצופר. אמנם משם לאילת על שביל הערבה זה רק 130 ק´´מ, רכיבת יום סולידית, אבל משעממת... אז הארכתי ביום. רכבתי רק 20 ק´´מ על הכביש ופניתי מערבה, לנחל זעף, טיפסתי להר כיפה ומשם בירידה (דרך שטח אמונים של רפאל שמקורות יודעי דבר הבטיחו לי שהיום לא יירו בו טילים) דרך נחל יחם לכביש 40. נשמע פשוט אבל היה ארוך וחם בלי צל או מים או סימן חיים... המשכתי דרומה על הכביש למעלה פארן, מישור אוביל, צומת ציחור, עד לשטים. שטים הוא האחזות נחל לשעבר, וכיום ´´אחסניה מדברית´´ שלא ברור מי מתאחסן בה. גרה שם משפחה אחת ובחור אחד, ששמו עדו ואשר נתן לי מים קרים. המשכתי דרומה בחום היוקד, רוכב חצי שעה ונח רבע שעה מתחת לעצי שטה בצד הדרך, ובצל תחנת האוטובוס בכניסה לבסיס השריון. בצמת שזפון עצרתי במסעדה של ישוב נאות סמדר, בסגנון טבעוני, וחשוב יותר – ממוזגת היטב. אחרי עוד 5 ק´´מ הפנייה לשחרות – כביש שמוביל כמעט לשום מקום, רק לשחרות (ולבסיס ח´´א ענק...).
שחרות היא ממש חור, אבל חור מקסים. על גבעה אחת יושב הישוב ועל הגבעה ממול יושב ה´´ארוח הכפרי´´, שהוא שני אוהלים בדואים גדולים, על קצה מצוק. ממול פרוש נוף הערבה, הישראלית והירדנית. אני הגעתי ממש לפני השקיעה כך שלא הייתי צריך לחכות הרבה לנוף... ואחרי ארוחת ערב טובה נרדמתי באוהל.

ערב בשחרות
ערב בשחרות

 יום שישי 13 ביולי: ´´אפילוג´´, שחרות-טאבה  
אמנם כל הטיול ישנתי במיטות נורמליות והיה לי נח ונעים, אבל אין כמו לקום באוהל, עם הזריחה, ולהרגיש את הרוח בפנים...
ביום האחרון אמנם לא נשאר לי הרבה לרכב אבל לא רציתי לרכב בחום אז קמתי מוקדם וירדתי ב´´מעלה שחרות´´ שיורד ליטבתה, וויתרתי על שוקו והמשכתי דרומה על כביש הערבה – 40 ק´´מ עד אילת, שם עצרתי במלון והשארתי את התיק עם הציוד, והמשכתי לטאבה קליל מתמיד. בדרך עוד פגשתי את ג´ון (?) – רוכב אילתי.... ב- 10 כבר הייתי בטאבה, לא הצטלמתי בגבול בגלל המאבטחות הקשוחות, רק צלצלתי לעורף לדווח, ורכבתי חזרה לאילת... חולם על יום בו אמשיך דרומה לסיני ולמצרים. אורית כבר היתה בדרך, לסוף שבוע רגוע.

חוף הים באילת
חוף הים באילת

 סיכום:  
זמן: 10 ימי רכיבה מלאים (ממוצע משבע בבקר עד שש בערב) + שתי רכיבות בקר.
מרחק: 938 ק''מ - 903 ק''מ ''על הספידומטר'' + 35 ק''מ מהחרמון לקריית שמונה בלי ספידומטר. (וכ- 55 ק''מ באוטובוסים...)
שותפים לרכיבה: אורית, אלונה, אריאל, שלומי, יוני.
מארחים: גליה בקרית שמונה, משפחת לוין באמירים, משפחת סמרה בגזית, משפחת אזולאי בלכיש, משפחת אטקין בערד, משפחת עפאים בעידן.
תודות: למוטואופן (רם, ניסים, ברק, פאול, ישראל) על השירות והתמיכה לפני-בזמן-ואחרי, לדניאל על התיק, לכל השותפים שהנעימו את דרכי, למארחים שסבלו את נוכחותי בביתם ודאגו למנת הפחמימות היומית, לאבא ולטל המובילים ברינה, לאלונה על היחצ''נות והחיפ''וק מהעורף, לכותבי ההודעות המעודדות בפורום, לאבא ולג'ונתן ליפמן על הרעיון, לאיציק על הפורום, ומעל כולם לאורית על התמיכה מהרגע הראשון.
מה צופן העתיד? יש כבר המנסים לשכנע אותי להצטרף לטיול ''חוצה אלפים'', ואני מניח שיום לא כל כך רחוק אחד אני אכן אסע לטיול שטח בחו''ל. בינתיים יש הרבה מקומות בארץ לטייל (ש''י הוא ''טיול הכנה'' אחד גדול), והרבה מקום לשיפור יכולת הרכיבה עם האופניים הצהובות החדשות.
 


לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של עידו מזור...
 לתצוגת פורום
שביל חוצה ישראל - יומן מסע
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
 9/3/2006 :20:09 משתמש אנונימי  אבירן רז עם תוכן  אני מתכוון לעשות את חוצה ישראל בפסח, מחפש מידע...
 18/3/2006 :20:03 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  יובל בשן עם תוכן  גם אני מתכנן
 9/3/2006 :21:06 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אסף ... עם תוכן  עשיתי ברגל אם זה עוזר לך
 24/8/2005 :00:34 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  liron rb עם תוכן  מחפש שותפים למסע כזה בחודש ספטמבר הזה
 20/6/2005 :13:31 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אלנתן ליברמן עם תוכן  מעוניין במידע על תוואי לשביל ישראל
 27/10/2004 :15:17 משתמש אנונימי  שמעון לוינקרון עם תוכן  טיפים
 2/12/2004 :23:59 משתמש אנונימי  אודי קרני עם תוכן  טיפים, שביל ישראל
 7/12/2004 :18:18 משתמש אנונימי  שמעון לוינקרון עם תוכן  צור קשר
 27/7/2004 :22:49 משתמש אנונימי  אלון דותן עם תוכן  שלום עידו
 7/10/2003 :01:33 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  נתי הירשברג עם תוכן  אהלן עידו
 7/10/2003 :00:12 משתמש אנונימי  אמיתי רויטמן עם תוכן  קורא מוקסם -יעוץ דחוף
 25/4/2003 :10:04 משתמש אנונימי  מוטי עם תוכן  מפה
 15/6/2003 :13:41 משתמש אנונימי  נועה עם תוכן  מעוניינית גם במפה
 13/7/2003 :12:06 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  עידו מזור עם תוכן  לי אין מפה עם סימון של המסלול שרכבתי
 25/8/2002 :23:50 משתמש אנונימי  יוני פרח עם תוכן  חבל שחיכיתי עד עכשיו
                        משתמש אנונימי  דני עם תוכן  עידו - אתה איש מדהים
 24/4/2006 :10:42 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  ערן בהלול עם תוכן  חזק ואמץ...
                        משתמש אנונימי  הוגה דעות עם תוכן  שביל ישראל  [תמונה]


[ ]
לפרסום זה יש: 18 הודעות

לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 159    דרוג כללי: 3.68

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2019