הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור מאונטיין ביק אקשן ישראל
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

מיומנו של פרופסור לפיזיקה בתחרות השלבים המפורסמת ביותר שנערכת באירופה לאופני הרים
קרדיט: ריק נרקיס ויורם רוזן
הועלה על-ידי: 
איל  לאתר של איל
4/11/2006, 22:45

                

   

המהדורה הישראלית של מגזין MBAction היוקרתי.
לחצו כאן להזמנת מנוי.


כבר שעה וחצי שאני סוחב ודוחף את האופניים בעלייה, שלא עושה סימנים של סוף. חם לי, קשה לי, אני לא נהנה. אני עייף, אני כואב ואני שונא. אני שונא את העלייה. אני שונא את האופניים. אני שונא את התחרות. אני שונא את אריק ואני אפילו שונא אתכם, ואתם אפילו עדיין לא קיימים. ואז היא עולה פתאום. ההכרה של מה שקורה כאן. הכל זה אני, אני, אני. איך פתאום הפכה החוויה האדירה הזאת לסיוט. לפעמים זה כל מה שצריך זה רק להכיר בעובדות כדי שהמצב ישתנה. חמש דקות אחר כך אני עדיין סוחב את האופניים ועדיין לא נגמרה העלייה אבל הקושי נסבל, הסבל נתפס כחלק מהחוויה וחמשת הימים המהממים שעברו הם כמו חמש תמונות, כשהיום יצאנו לצייר את השישית, עם הצבעים הנועזים יותר. רבע שעה מאוחר יותר אנחנו בפסגה ומתחתנו מסוק מבצע חילוץ של רוכב שנפגע. מחליטים לא להסתכן ובוחרים לרדת ברגל קטעים מסוכנים מדי. שמונה וחצי שעות לאחר שהתחלנו את היום הקשה ביותר בטראנס-אלפ 2006 וגם הוא נגמר. נותרו רק עוד יומיים. תחושה של שמחה מהולה במעט עצב או חשש ממה שאחרי.

זה מתחיל בינואר כשאריק, מהנדס תוכנה באינטל בסוף שנות השלושים שלו ורוכב אופניים כחמש שנים, מציע לי להירשם לטראנס-אלפ. אני, פרופסור לפיסיקה בטכניון במחצית שנות הארבעים ורוכב אופניים זמן דומה. לשנינו בנות הלומדות יחד בכיתה ה' בטבעון ומשם היכרותנו. אנו גם חולקים אהבת אתגרים, עליות וכל מה שניתן לסבול בו. לאחר הרשמה אלקטרונית מורטת עצבים שבסופה התברר לנו שאנחנו בפנים, גילינו שלתחרות נרשמו עוד זוג ישראלים, אביחי גרינברג ושלום ווליך. הם רשומים בקטגוריית הגברים ואנחנו במאסטרס, קטגוריה לגיל משותף מעל שמונים. ישנן  עוד שתי קטגוריות – זוגות נשים וזוגות מעורבים. מאותו רגע, ינואר 2006, פצחנו בחצי שנה מטורפת של אימונים מפרכים אותם תיעדנו ביומן שפורסם בתפוז.  
במחצית יולי, מאומנים היטב ומצוידים בכל מה שלא נצטרך במהלך שמונת ימי התחרות, יצאנו לגרמניה שמדרומה זינקנו לתחרות. כאן המקום להזכיר ולהודות לכל אלה שתמכו בנו והקלו הן מבחינה פיננסית והן בשיפור הרכיבה שלנו. המון עזרה קיבלנו מרון שפר, מנהל רוזן ומינץ - קסטרא. אמיר מ-CTC תרם סיבסוד לפרויקט והנחה יפה התקבלה מקובי בסידן. סלאלום חיפה פשוט אימצו את אריק וכבר הרבה זמן לא הרוויחו עליו. אבל מעל לכל: אנשי "עז הרים". נמרוד כהן ווורן פרייר, אשר למרות עומס העבודה שלהם מצאו לנכון, מיוזמתם, ללמד אותנו מעט מרזי הרכיבה שלהם. הם, אישית, השקיעו בנו שעות רבות והדהימו אותנו בהבנה עד כמה ניתן עוד לשפר את הרכיבה.
הטראנס-אלפ הינה תחרות השלבים המפורסמת ביותר שנערכת באירופה לאופני הרים. שמונה שלבים לה, כנגד שמונה ימים. בכל יום מוזנקים 525 זוגות הרוכבים (או אלה ששרדו מהזוגות המקוריים) יחד, באותו זמן. זמן הסיום היומי של כל זוג מצטבר לו לסיכום הזמן הכולל. אורך יום ממוצע כתשעים ק"מ, והטיפוס המצטבר הוא סביב ה-3,000 מטרים. השנה יוצאת התחרות מפוסן אשר בדרום גרמניה, ומסתיימת על שפת אגם גארדה שבצפון איטליה. 
אבל, הטראנס-אלפ הוא יותר מסתם תחרות. מדובר במבצע אדיר מימדים, העובר על פני ארבע ארצות ועשרות עיירות וכפרים, ובכל מקום - הכול דופק בצורה מושלמת. אין כביש שחוצים ונדרש לעצור בו. עומד שם מבעוד מועד שוטר מקומי או כבאי הכפר, עוצר מכוניות, מכוון את הרוכבים ומפטיר גם איזו מילת עידוד.
כל עיירה בה מסתיים קטע יומי לובשת "טראנס-אלפ": הצפה של רוכבים, המתעלמים מכל חוקי התנועה והזהירות, שלטי הטראנס-אלפ תלויים בכל מקום, קולו של ה"נמרוד כהן" הגרמני, הכרוז הבלתי נלאה, המכריז על כל זוג שמגיע נשמע בכל הסביבה, ודוכני הספונסרים פרוסים על פני כל מרכז העיירה. אי אפשר להתעלם מהטראנס-אלפ. הקרנבל בעיצומו.
הטראנס-אלפ מציע שלושה סידורי לינה: מחנה שמוקם כל יום באולם הספורט של העיירה ובו ישנים כולם יחד בשקי שינה. האפשרות השנייה היא בקרוואן, אופציה נוחה בעיקר לאירופאים הגרים בטווח נסיעה מנקודת ההתחלה. האפשרות השלישית היא בבתי-מלון וצימרים בהזמנה אישית. היות ולמשפחה שלי היה ניסיון לא מוצלח עם מחנות שארגנו הגרמנים, בחרנו באפשרות השלישית.


צילומים: אביחי גרינברג, BIKE Magazin Germany/Michael Mueller
צילומים: אביחי גרינברג, BIKE Magazin Germany/Michael Mueller

 היום הראשון 

אנחנו מחכים על קו הזינוק, משוחחים עם המתחרים שלידינו. ההתרגשות רבה. אנחנו מזכירים לעצמנו להתחיל את המרוץ לאט. לא להתפרק על ההתחלה. הנה זה מתחיל. מהרמקולים בוקע השיר Highway To Hell, מלהיב את כולם לפרוץ בטירוף. המרוץ מתחיל במישור ואנחנו שומרים על קצב סביר ודופק סביר. די מהר מגיעים לסינגל בעלייה, שכולל קטע לא רכיב קצר. פקק לא נורמאלי. 1,000 רוכבים עוצרים ודוחפים את האופניים. בלגאן מוחלט, כאשר רבים עוקפים וחותכים. בשלב מסוים גם אנחנו מצטרפים לחותכים. רק אחרי 20 דקות חוזרים לרכוב. בעלייה. אנחנו כבר בדופק מקסימאלי שאינו יורד, אך עדיין רבים עוקפים אותנו. כעבור שעה וחצי מתחילים אצלי כאבים חזקים בסרעפת והרגשה כללית לא טובה. יורם שואל למה הבאתי בכלל את הסרעפת לתחרות ואומר שהוא בכלל לא בטוח שיש לו חלק כזה. הכאבים לא עוזבים אותי במשך שלוש השעות הבאות ובעצם הורסים לי את היום הראשון לתחרות.

יורם מרגיש טוב ומנסה לעניין אותי בנופים שהוא רואה. אותי זה לא ממש מעניין. אני רק מנסה לשרוד. בעלייה הגדולה אני שומע אותו מתחיל לשיר את "חורשת האקליפטוס". אני ממלמל שאלה לא אקליפטוסים, אלה עצים מזן נוצרי. להגנתו הוא טוען שזה השיר היחידי שהוא מכיר עם חורשה. שוב, באמצע העלייה הגדולה רוכבים עוברים להליכה. שיפוע לא נוראי, אבל העייפות גובה מחיר. בהמשך גם לי נגמר הסוס ואני עוצר לנוח. יורם דוחף את שני זוגות האופניים. אני הולך אחריו. מתאושש קצת וחוזר לדחוף-לרכוב בעצמי לסירוגין. הקטע האחרון, לקראת סוף העלייה, הוא חצי ק"מ בשיפוע ממוצע של 19%. כולם ללא יוצא מהכלל עוברים לדחיפה. השמחה גדולה כל-כך כשהעלייה האחרונה מסתיימת. מכאן יש רק ירידות ומישורים. גם הכאבים מתפוגגים לקראת סוף הרכיבה, ואני מסיים את היום בהרגשה טובה כעבור 5:40 שעות רכיבה. אנחנו ממוקמים במקום ה-135 מתוך כ-170 בקטגוריית המאסטרס. חמש דקות מאוחר יותר מגיעים שלום ואביחי. זו תהיה הפעם האחרונה שנסיים לפניהם...
סוף היום הראשון. תשעים קילומטרים בהם טיפסנו 2600 מטרים. בהחלט שוק גדול. הרכיבה והחום קשים יותר מהציפיות. חם יותר משציפינו. אני מרגיש שאני לא מגיע ליכולת שהייתה לי במהלך האימונים בארץ.


 היום השני 
היום מטפסים 3200 מטר, שמתחילים בעליי רצופה של 1300 מטר. לאחר הטראומה של אתמול, אנחנו רוכבים בדופק נמוך, שומרים כוחות. אני על פלטה קטנה. שעתיים וחצי על פלטה קטנה. אנחנו מטפסים לאתר סקי ובשלב מסוים מגלים שגם שיירת מכליות מטפסת אינו, על אותו שביל. המשאיות צרות מהשביל רק במעט, מה שמקשה מאוד על המעבר. אני ממשיך את סבל האתמול, מחכה רק שהעלייה תיגמר. איכשהו אני מסיים את העלייה הראשונה. בעלייה השנייה הסבל רק גדל. עייף, חם לי ולא בא לי לרכוב. רוצה לעצור לנוח מעט, אבל יורם לא מרשה לי. אני ממשיך להיאבק בפדלים בחוסר חשק, נפגע מהפרת זכותי היסודית למנוחה, אך ממשיך לדווש, רק כדי לא לאכזב את יורם. בהמשך, כבר לא יכול יותר ועוצר לנוח בצל. ליורם אני צועק שאני משתין (ואני באמת משתין). עם הטיפה האחרונה יורם כבר רוצה להמשיך ואני מתמהמה עוד כמה שניות ומצטרף. כעבור רבע שעה, שוב עוצר לנוח. יורם כועס. אני מסביר לו שאני סובל ונותן את כל מה שיש לי, אבל חייב מדי פעם לנוח. בתקיפות אני מוסיף כי בלי הזכות האלמנטארית למנוחה, אני לא ממשיך במרוץ. יורם כנראה לא ממש מבין אותי ומסביר לי שהמנוחות האלו לא עוזרות, אלא רק מקררות את השרירים, כשאחר-כך כבר קשה להתחיל לרכב. נו בטח, למי שיש כוח להמשיך לרכב המנוחות האלה רק מפריעות. כשממשיכים לרכוב אני ממשיך לסבול ומתלבט כבר אם לפרוש ב-Feeding Zone הבא או רק בסוף היום. ב-Feeding Zone שותה הרבה ומתאושש. עם סיום העלייה, יורדים לצדו השני של ההר ומתחילים את חמישה-עשר הקילומטרים האחרונים של היום. בגרף הגבהים הקטע הזה נראה קל. עלייה מתונה מאוד, כמעט מישורי. מה שלא ניתן היה לראות בגרף, זה שמדובר אמנם בעלייה מאוד מתונה המורכבת מהמון קטעי עליות וירידות קצרים ומעצבנים. מישורי? לא ולא.
גוונים
לטראנס-אלפ מגיעים הרבה טיפוסים שונים. יש את חבורת החוד, רוכבים ברמה עולמית עם אין-ספור תארים ורשימת ספונסרים מכובדת. את אלו בכלל לא נראה. בסוף היום, כשאנחנו רק עוזבים את תחנת האוכל הראשונה, הם כבר סיימו ומיד נכנסו לקרוואן שלהם למסאז', אינפוזיות למיניהן ומי יודע מה עוד. שאר הרוכבים, בשר תותחים אנו קוראים להם, נועדו לשלם את החשבון. אנחנו בתחרות כדי שהמנצחים יוכלו להתגאות בניצחון על אלף רוכבים. ואנחנו מודעים למצבנו. רוב הרוכבים נמצאים כאן בשביל האתגר. זו קבוצה שרוצה לסיים את המרוץ בכבוד אבל גם ליהנות. בכל נקודת תצפית טובה ניתן לראות מתחרים עוצרים על-מנת להצטלם. שתי דקות נוספות בזמן המצטבר לא יפגעו בסיכוייהם לא לנצח. יש גם את האחרונים הקבועים. זוג אנגלי שלא נתן לאף אחד סיכוי בקרב על המקום האחרון. תמיד סיימו אחרי תום הזמן הרשמי אבל תמיד עם חיוך ושמחה בעיניים. זכינו גם לראות רוכב שלאחר שדחף את אופניו במעלה הר אין סופי, עצר לו כדי לעשן סיגריה. כשדהרנו במורד כביש הררי חוצה כפרים ראינו מתחרים בבית הקפה המקומי יושבים על משקה קר. לאלף רוכבים יש הרבה גוונים.
לא רק רוכבים יש בטראנס-אלפ אלא גם אופניים. מגוונים כמעט כמו רוכביהם. שני שליש בערך רוכבים על אופני שיכוך מלא. השאר, על מה לא? מספר הדגמים המיוצגים כאן שקול כמעט למספר הרוכבים. כל המותגים הידועים וגם רבים שכלל לא שמענו עליהם. Specialized הם אולי בעלי הפופולריות הגדולה ביותר, וגם הם כנראה לא עוברים את סף חמשת האחוזים מסך דגמי האופניים. ראינו רוכבים עם מזלג טריפל ואופני Free-Ride אבל גם זוג על אופניSingle-Speed  נטולי שיכוך (Rigid) שרכבו קטעים ארוכים בעמידה. בקטעי ההליכה הם דחפו אופניים קלים יותר.
ואנחנו? אריק על ספשלייזד סטאמפי חדשים ואני על שוגר-292 מבית היוצר של גרי פישר. אופניים בעלי גלגלים בקוטר 29 אינץ', שכמותם היו רק ארבעה בתחרות. רצה הגורל ומספרנו בתחרות היה... 292.

 היום הרביעי 
הרוטינה כבר ידועה, מתחילים את היום בטיפוס של כ-1,000 מטרים. להפתעתנו, היום השיפוע דווקא מתון. את האלפייה לא "דחפו לנו" על למטה מעשרה ק"מ כבכל יום, אלא זכינו במיוחד בשבילה בעשרים. לפני הזינוק אנחנו עוד מתווכחים אם ניתן בכלל להחשיב זאת כעלייה ומחליטים לבסוף שמדובר בעצם בירידה מתונה – הנה מה שמספר ימים בטראנס-אלפ עושים לבן-אדם. Highway To Hell מתנגן ואנחנו מזנקים. אני מיד מרגיש שהרגליים לא בסדר. אריק דווקא מלא מרץ ואני מנסה להרגיע אותו שלא ייגמר מוקדם מדי. בשלושת הימים הקודמים אריק די סבל. אנחנו רוכבים תמיד ביחד ולכן רכבתי בקצב נמוך משרציתי. התוצאה הייתה שהיה לי קל מאוד ונהניתי מכל רגע. קצת התבאסתי מהקצב הנמוך וההשלכות לגבי המיקום שלנו, אבל זה התגמד לעומת הצורך להיות זוג. העלייה באמת מתונה ועוברת בעמק שכמוהו יש רק באגדות. אני מכריח את עצמי ליהנות אבל הרגליים גמורות, פשוט לא נשאר בהן כלום. ממשיך בקצב אחיד ומתעלם מאריק שמפזז סביבי. אריק היה צריך אותי לידו כשהיה לו קשה. אני דווקא להפך: מעדיף להפנים את הכאב ולהתעלם מהעולם. הלוואי והיה רץ קדימה ונותן לי להתגבר על זה לבד. רוכבים רבים עוקפים אותנו. חבל לי, אבל אין לי מענה. נדרשת שעה וחצי עד שאני מרגיש שהרגליים מתחילות להשתחרר. מגביר קצת, בזהירות, כאילו לא מאמין שהסיוט נגמר. הכול נראה בסדר ואני מגביר עוד. מזהה את אביחי ושלום לפנינו. אביחי עוצר לצלם ושלום ממשיך לסבול. אני מגיע לשלום ורוכב לו קצת על הזנב. שלום מזהה אותי ומודיע שיש לו שלשול מהסרטים. מיד אני עוקף אותו. בקצה העלייה אני עוצר לאיזה חטיף והשניים נעלמים לי. שאר היום קל יותר ומהמם ביופיו. יורדים באחו ירוק ויפה כל-כך שכל הזמן חיכיתי שג'ולי אנדריוז תגיח מאחורי שיח מזדמן ותתחיל לשיר. בנוסף גם דחפו לנו סינגל לתפארת, והוא מעלה את מפלס הכייף מעל הרמות המותרות. היום נגמר אמנם לאחר שש וחצי שעות, אבל גם אם היה ממשיך לעד, כנראה לא הייתי מתלונן. את היום אנחנו מסיימים בזמן מצטבר אליו אשר מנצחי הטראנס-אלפ יגיעו רק בסיום התחרות, ארבעה ימים מכאן.


 היום החמישי 
זהו היום הארוך ביותר. מתוכננים 118 ק"מ ו-2900 מטר טיפוס מצטבר. המארגנים, כנראה בגלל בעיית חוסר חמצן במוח, מחליטים ערב קודם על שינוי קל: תוספת של מספר ק"מ למסלול, וגם עוד טיפוס יחיד של 200 מטר גובה. אף אחד לא מתרגש מזה. בוגרי ארבעה ימים לא ממצמצים מכל שטות. למחרת בבוקר מתבררת הטעות. מיד עם הזינוק אנו מופנים לעלייה תלולה, צרה וארוכה. 1,000 איש אינם מסוגלים כמובן להיכנס למשפך הצר וכל הטור למעט חבורת החוד נעצר.  את השעה הבאה אנחנו מבלים בהליכה זוחלת במעלה אותם מאתיים מטרים ארורים. בדרך אריק מודיע שהברקס הקדמי שלו תפוס. זו תקלה שהתגלתה בארץ וחשבנו שנפתרה. מגיעים לפסגה וברור לנו שאי אפשר להמשיך. מחליטים לפרק את הקליפר ולנסות לתקן. בינתיים טור ההולכים ממשיך לזרום ולראשונה יש לנו את הכבוד המפוקפק לראות את סופו. מפרקים את מה שאפשר לפרק ושופכים שמן בכמות של אסון אקולוגי. לבסוף מרכיבים מחדש ומתקבל הרושם שהבעיה נפתרה. אריק עדיין לא סומך על הברקס ואת הירידה הבאה הוא ממש זוחל. אני קצת נלחץ מהזמן שעובר. אין לנו שום אספירציות תחרותיות אבל בכל זאת רוצים לסיים בזמן הגג המוקצב לאותו יום (עשר שעות). בסוף הירידה חוברים לסינגל המטפס בצורה מתונה ושתי דקות לאחר מכן אנחנו מצטרפים שוב למאות הולכים. הסינגל עצמו נראה רכיב בהחלט אבל מסתבר כי שני ק"מ לפנים יש קטע קשה וטור ההולכים משתרך משם ועד אלינו.
בכול יום אנחנו רוכבים פחות או יותר עם אותם אנשים. רוכבים שהקצב שלהם זהה לשלנו. לאחר כמה ימים כבר מכירים אותם ושיחות חולין מתנהלות להן בקטעי העלייה האין סופיים. היום, עקב הידרדרותנו לזנב הטור, אנחנו פוגשים רוכבים אחרים, רוכבי הסוף. והם, למען האמת, אפילו יותר נינוחים ורגועים מהקבוצה הרגילה שלנו. איזה מזל שאנחנו לא רוכבים עם המובילים...
במהלך היום אנחנו רוכבים בסינגל ארוך על פני תהום של מאות מטרים גובה.  למרבה הפלא הולך לנו די טוב, לא נופלים ואפילו רוכבים אותו בקצב לא רע. במהלך ירידת כביש ארוכה (1200 מטר על פני 8 ק"מ) אני עוקף אופנוע וכשאריק מנסה לחזור על הפעלול האופנוען מחליט שהספיק לו מאיתנו אבל מתרסק באחד הסיבובים. נתקלים גם בכמה רוכבי כביש שנלחצים מהרכבת המהירה ומפנים אחר כבוד את הדרך. בהמשך סינגל נוסף, די שטוח אבל מקושט במצוק תלול באחד מצדדיו. אני מחליט לבדוק איך ההרגשה ליפול באלפים – לא ממש כייף. רק גזעי עצים שנפלו מצליחים לבלום אותי. שתי דקות אחר-כך מנסה בדיקה נוספת. הפעם אין עצים ואני ממשיך וגולש עד השביל התחתון. אריק נלחץ קצת, ומחליט לשאול ממשחק ההוקי עונש השעיה נגדי לשתי דקות. אני מוחה ומעביר את הפסיקה הקשה בהדמיה של תיקון הברקס – מסתבר שהאגו הוא זה שנפגע אצלי במיוחד. בהמשך יש פנייה חדה לעלייה קצרה ותלולה. שלושה מארבעת הרוכבים שלפניי יורדים מהאופניים לאחר שנכשלו בפנייה. הרביעי מגדיל לעשות ונופל. אני משחזר בראש דברים שוורן לימד אותנו בסיטואציות דומות ולוקח אותה כמו גדול. "זה של וורן" אני צועק לאריק. הוא לעומת זאת לא ממש מבין איפה הבעיה. שאר היום עובר בקלות יחסית, ואנחנו מסיימים בתשע שעות וחמישים דקות, עשר דקות לפני סגירת הפיניש ליין.
 
אחרי חמישה ימים אנחנו כבר רוכבי טראנס-אלפ משופשפים. הרוטינה היומית דופקת כמו שעון, אבל החלק האהוב עלינו ביותר הוא זה שבא בסיום הקטע היומי. אריק מתקשר מייד הביתה ואני נותן לו קצת מרווח והולך להביא לנו אוכל מדוכן ההאבסה. אבטיחים, נקניקים, קולה או מיץ, עוגות ועוד כל מה שאפשר לסחוב בשתי ידיים כיסים וקסדה. אחר-כך נפטרים מהאופניים או משאירים אותם לתיקון אצל ד"ר בייק. מדובר בחנות אופניים ממינכן, שתומכת בתחרות ובכל שלב פורסת את הסדנה שלה לתיקוני אופניים בחינם. אחר-כך יוצאים לחפש את המלון שלנו. שמחת ההתאחדות עם התיקים שמחכים כבר בלובי נמהלת רק בצורך לסחוב אותם לחדר. התיקים שוקלים איזה מאה קילו. טעות של טירונים. כמעט כל אחת מתחרויות הטראנס-אלפ הקודמות הצדיקה אריזת בגדים חמים. בהתאם, הצטיידנו בכל קומבינציה אפשרית של בגדים, אשר יתאימו לכל טמפרטורה, עד רמת הקוטב. השנה לא נראתה טיפת גשם בטראנס-אלפ. לעומת זאת זכינו לרכוב בגל החום הקיצוני ביותר ששטף את אירופה מאז שגל החום הקיצוני הקודם שטף אותה. הפולאר שלי מדד טמפרטורות שהנמוכה בהן היתה 19 מעלות והגבוהה 41. בארץ לא היינו חושבים אפילו לצאת לרכוב. לאחר מקלחת וגם מסאז' לפעמים (ניתן לקבל תמורת מחיר צנוע) אנחנו הולכים לאכול במסיבת הפסטה היומית, שם גם מוכתרים מנצחי היום ומועבר התדריך ליום המחרת.

 היום השביעי 
אחרי יומיים קשים, מתוכנן יום קל יחסית. 2,411 מטר טיפוס. סה"כ 48 ק"מ. בשלב הזה אני כבר מרגיש שרק תקלה טכנית או פציעה יכולים למנוע מאיתנו להצליח לסיים את התחרות. מזנקים לתוך עלייה של 500 מטר. אני מרגיש חזק ומטפס בקצב מהיר מהרגיל. יורם "משחרר" אותי לרכב קדימה, הוא ימשיך בקצב שלו. אני רוכב היום עם רוכבים שמעולם לא ראיתי, רוכבים חזקים יותר. היום, בניגוד לרוב הימים הקודמים, אני לא סובל בעליות ואפילו ממש נהנה. אני עובד קשה על הפדלים, אבל היום אני גם מרים את הראש ומסתכל על הנוף מסביב.
במהלך כל יום ישנם שני אזורי אוכל, כשבכניסה לכל אחד מהם עוברים על שטיח בקרה. בני הזוג חייבים לעבור על השטיח בהפרש מקסימאלי של שתי דקות. היום, מרוב התלהבות ומהירות חציתי את אחד השטיחים האלה ללא יורם. בדרך-כלל, יורם היה מחכה לי לפני השטיח. אך אני, שלא הייתי מורגל להוביל, פספסתי את שלטי האזהרה.... לאחר דקה ועשרים של מתח וכעס על עצמי, יכולתי לנשום לרווחה. אגב, ממש לא פשוט לעצור נשימה לדקה ועשרים בסוף עלייה ארוכה.
לאורך כל היום השביעי הרגשתי מצוין ורכבתי חזק. והצלחתי גם למשוך את יורם לקצב טוב. למרות שהוא טוען שרכב בקצב הרגיל שלו. סיימנו את היום במקום ה-114 ובדירוג המצטבר עלינו מהמקום ה-140 ל-127. מבחינתי, היום היה הקל ביותר וגם היום היחיד בו תפקדתי בצורה טובה. בערב, כשדיברתי עם רוכבים אחרים, הסתבר שכנראה רק לי היום הזה היה קל במיוחד.

 היום האחרון 

הגענו ליום השמיני שלמים ובריאים. "אסור להתרסק היום", אנחנו אומרים לעצמנו ויש דווקא שתי הזדמנויות מצוינות להתרסק. הראשונה בתחילת היום, 47 ק"מ כביש "מנהלתיים" ללא מדידת זמנים, רובם בירידה. אין לעבור את הרכב המוביל. הרכב נסע כנראה במהירות 60 קמ"ש. באזור שאני רכבתי, רכב גוש עצום של רוכבים במהירות 50-60 קמ"ש. רבים עוקפים ומזגזגים. נצפו 5 תאונות בקטע הזה, כאשר אל אחת מהן כמעט זכיתי להצטרף. לא ממש ראיתי מה התרחש, אבל כ-30 מטר לפני התעופפו אופניים באוויר, שמאלה, ורוכב שעף ימינה נחת למזלו על רגליו. ברקס חרום השאיר אותי מספיק רחוק מהאירוע. הזדמנות שנייה מחכה לנו ממש בסוף היום, לאחר 90 ק"מ של רכיבה, בצורת סינגל מדורדר היטב בעל 27 אחוזי שיפוע, יורד עד לאגם גארדה.
עם סיום קטע הכביש המנהלתי, מתחילה עלייה של 900 מטר וגם מדידת הזמנים מתחדשת. היום יורם מרגיש חזק ומושך קדימה, אני ממשיך בקצב שלי ולא ממש אכפת לי שיורם קדימה. היום אני לא יכול להישבר, זה היום האחרון. מסיימים את העלייה ומתחילים לרדת בסינגל נחמד בתוך היער. כעבור חמש דקות, פקק תנועה מוכר. כרגיל, המקום שבו עצרנו נראה רכיב למדי, אך בהמשך הסינגל מישהו עצר כנראה בקטע תלול ויחד איתו עצרו כולם מאחור. האווירה בהפסקה הכפויה הייתה מיוחדת. אנחנו מתבדחים עם הקבוצה האירית, מדברים איתם על אופניים, מזג-אוויר ומלחמות. יורם מציע לשנות את שם התחרות מ-Bike TransAlp ל-Hike TransAlp. בחור הולנדי מתחיל לשיר בשפתו להנאת כל הרוכבים. כשההולנדי מתעייף, רוכב בריטי מחליף אותו בשירי טיולים גסים. אווירת קרנבל ללא ספק. ממשיכים לרדת בדרכי כורכר וכבישי אופניים מפותלים שמובילים אותנו לעבר העלייה האחרונה של הטראנס-אלפ. 1,100 מטר טיפוס בהרי הדולומיטים. אני לא מנסה ללחוץ רק רוצה לסיים את העלייה, טוב לי עם הקצב הנינוח שלי. לקראת סיום העלייה מחכה גם ה-feeding zone האחרון. הנוף נפלא ואני נהנה ממנו, עד שיורם קורא לי להמשיך בטענה שהוא עוד מעט יצטרך לשלם שם ארנונה. מתחילים לראות את אגם גארדה. אנחנו אמורים לאבד 1,800 מטר על פני 17 ק"מ. מתחיל נחמד. ירידת כורכר מהירה בשיפוע סביר. רק אז, עומד לו איזה מרשל על הדרך היפה ומפנה אותנו לסינגל תלול. הרוכב שלפניי מייד עוצר, אני רוכב עוד 30 מטר ועובר להליכה. נותרו 1,100 מטר הפרש גובה על פני 4 ק"מ. הסינגל תלול מאוד.  27% שיפוע ממוצע מתוגבר בדרדרת. על כל מטר מתון בשביל משלמים אחר-כך בשיפוע שמקצין מעבר ל-30%. אני לא חושב בכלל לרכוב וגם הרוב הולכים. מדי פעם מגיעים כמה ברכיבה (איך הם עושים את זה?) ומעיפים עלינו הרבה אבק. חולפים על פני צוות החילוץ שמפנה רוכב שהתרסק. ידו מקובעת ומסכת חמצן לפיו –  את הטראנס-אלפ הוא לא יסיים, בגלל התרסקות טיפשית קילומטר מהסוף.

אחרי 40 דקות הליכה שנראו לי כנצח, הסינגל הופך לדרך אבנים מפותלת. מתחיל ברכיבה בקטעים הישרים והליכה בסיבובים. לאחר כמה דקות, נמאס לי ואני מקבל החלטה לרכוב גם בסיבובים. הביטחון עולה ואני עוקף כמה רוכבים. יורם מחכה לי במעלה העיירה Limone אשר על שפת אגם גארדה. נראה שהמסלול עובר בתוך כמה חצרות של בתים פרטיים, אבל למי אכפת. עוד שתי דקות מסיימים. מגיעים לשפת האגם ועוברים דרך שער הסיום. מייד ניגשות אלינו שתי בחורות. האחת מעטרת את צווארנו במדליה והשנייה מגיעה עם קאטר (cutter). אולי זו חוויית ברית המילה, אבל כשניגשים אלי עם באגרסיביות עם מכשיר שכזה אני קצת נלחץ. היא מכוונת לאמצע הגוף אבל עוצרת בקדמת האופניים וביעילות אכזרית תולשת את הצ'יפ.  הרגשת הקלה ושמחה גדולה. עשינו את זה!

סיימנו את חוויית האופניים הגדולה ביותר שלנו. רכבנו 665 ק"מ וטיפסנו כמעט 23,000 מטרים ב-56:30 שעות שמיקמו אותנו במקום ה-126 בקטגוריית המאסטרס. אביחי ושלום סיימו 6 שעות תמימות לפנינו והגיעו למקום ה-210 בקטגוריית הגברים. בדרוג הכללי הפרידו בינינו 95 זוגות רוכבים. בדרוג הקושי היינו ממקמים את ההרשמה כדבר הקשה ביותר, אחר-כך את משמעת האימונים ולבסוף ההיסחבות עם התיק הכבד והאופניים בשדה התעופה ותחנות הרכבת. התחרות עצמה, גם כשהייתה קשה, שייכת לקטגוריה בפני עצמה, קטגוריית החלומות שמזמן איבדו את הקשר עם המציאות שלנו.


קרדיט: ריק נרקיס ויורם רוזן
 
 מגנזיום כחול-לבן...
מגנזיום כחול-לבן תתפלאו, אבל בישראל מיוצרות שלדות מגנזיום. מופתעים? זו רק ההתחלה להמשך
 Santa Cruz Heckler: לנקות דרופים כמו קוף קרקס...
Santa Cruz Heckler: לנקות דרופים כמו קוף קרקס אופני השבילים הנבחרים של MBA במחיר מפתה להמשך


לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של איל ...
 לתצוגת פורום
טראנס-אלפ 2006 (או: מחפשים את היידי)
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
 8/12/2007 :20:06 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  ilan wald עם תוכן  מדליק ועושה חשק לחקות
 7/11/2006 :20:12 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  ג´קי אבן עם תוכן  כתבה מרתקת
 6/11/2006 :16:26 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אסף שי עם תוכן  כתבה נהדרת


[ ]
לפרסום זה יש: 3 הודעות

לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 28    דרוג כללי: 3.85

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2017