אחד שלא כותב בלוג
 מאת: geva halperin
אני לא כותב בלוג, אין לי מושג איך לכתוב או בכלל לאן זה יתגלגל.
נפתח ב: 16/1/2011

לעמוד הבית של אתר הרים
הרים > בלוג
 geva halperin
...

שילחו לי הודעה

בלוג זה נצפה  26516 פעמים
 18/5/2016   אמנון, ג´יניג´י, ג´ינג´ולי. 5019
זה היה לילה חורפי.
אני חושב שירד גשם.
או שאולי סתם היה קר בחוץ.
אני על הספה, צופה בטלוויזיה.
ופתאום, מבעד לדלת יללות.
אני פותח את הדלת והוא קופץ פנימה וישר לספה.
לא על הספה אני אומר לו.
אבל הוא בשלו.
מוריד אותו והוא חוזר.
מוריד וחוזר.
ומאז לא עוזב.
תמיד מתלטף תמיד מתכרבל.
הוא אימץ אותי ישר.
לי לקח זמן.


אמנון היה חתול של בית, אבל תמיד אהב את הבחוץ.
הוא היה צייד.
ומידי פעם ניתן היה לראות אותו עם ציפור או עכבר.
חתול של טבע ושל בית.
קשוח ומתפנק.

בכל בוקר אחרי לילה שישן בחוץ, הוא היה מחכה ליד הדלת.
ואיך שפתחתי את הדלת היה מזנק פנימה.
קודם ליטופים ואז לאכול.

שלשום הוא בחר לישון בחוץ.
ובבוקר כשפתחתי את הדלת, הוא לא היה שם.
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי.
כשחזרתי מהעבודה, לאחר שהשקתי את העציצים ראיתי אותו לייד הדלת.
הוא היה חלש. כאב לו והוא קצת צלע.
חשבתי שאולי הוא נפל, או קיבל מכה ממישהו.
הוא שכב על הצד וילל מכאב.
הוא בד"כ בכלל לא מילל.
אחרי שראיתי את הבטן שלו, שהיתה רפויה ומאוד אדומה הבהלתי אותו לווטרינר.

הוא כנראה נעקץ ממשהו בלילה, כל הבטן שלו היתה שטף דם אחד גדול.

בערב הווטרינר התקשר.
הייתי בטוח שהבשורות יהיו טובות.
התבדיתי.
הן לא היו.
אמנון מת.
הלך.

תודה אמנון.

פורסם על ידי geva halperin @ :5/18/2016 1:19:11 PM
5001
"ועכשיו, אחרי כבר שהכל נגמר.
ועל דלת המדינה, דופק לו..." האתגר הבא....

עכשיו, שאני כבר אחרי והלחץ כבר ירד.
אפשר להתפנות לסיכומים (כי השנה אני לא מתחרה בכביש).

העונה התחילה חלש.
אחרי תאונה ועם המון חששות, חזרתי לכביש.
רוכבי ראשון הסכימו לקבל אותי לצורך התאוששות וחזרה לכביש.
רכבתי איתם במספר רב של רכיבות.
ובכל רכיבה, התגבר אצלי הביטחון וגם הכושר.

אחרי כחודש עם רוכבי ראשון הרגשתי שאני רוצה לחזור.
לחזור לIGP.

צחי והחברה קיבלו אותי בחיבוק חם.
עם עזרה ודאגה.
ולמרות כל הפחדים והחששות, כל אימון הרגשתי שאני עושה צעד קדימה. צעד לחיים. צעד חזרה אל עצמי.

ואפילו השתתפתי ב(חצי)ישראמן אילת בשלשה משפחתית


עברה כמעט שנה עד שהצלחתי לשבת בלי חשש (כמעט) בתוך הפלוטון.

ובאימונים האחרונים הרגשתי ,שהנה, אני כבר ממש חוזר לזה.
הכושר כבר קרוב מאוד למה שהיה לפני.
החששות לאט לאט מתפוגגים.

והנה, היום חזרתי להתרות במקצה שאני כל כך אוהב.
ואפילו הצלחתי לעמוד ביעדי הוואטים שצחי הציב לי.

היה קשה. היה מעולה!

וכמובן שאי אפשר לסכם עונה בלי תודות-

בראש ובראשונה אני רוצה להודות לצחי בויגן.
ה-מאמן.
תודה לך צחי על כל ההשקעה, האכפתיות והסבלנות.
בלי האימונים אתך, לא הייתי מצליח להגיע בעונה הזו לאן שהגעתי.

תודה להורי היקרים!
שעשיתי להם חיים קשים במיוחד השנה.
על שהם שם ברגעים הקשים וברגעים הטובים.
על שתמיד אתם פה בשביל לדחוף, לעזור ולפרגן.
בלעדיכם, לא הייתי יכול לרכוב באופן בו אני רוכב כיום.

תודה לאחים ולאחיות שלי.
שתמיד גורמים לי להתקדם, להשתפר ולרצות להמשחך קדימה.
גם בזכותכם עברתי את הרגעים הקשים.
בזכותכם השתתפי בישראמן 2015.
ובזכותכם אני יהיה גם בישראמן 2016.

תודה לחברים מהקיבוץ ולחברים לרכיבות.
תודה על העזרה והתצחלה ברגעים הפחות טובים שלי.
תודה על ה"תשחרר! זו בכלל לא ירידה. רק מישור משופע".
תודה על החדר המדוגם שחיכה לי כשחזרתי מהדסה :)
ותודה על כל הביגוד המדוגם :)

וכמובן, תודה לדניאל בן מרדכי ולכל צוות רוק&רוד
על הסובלנות והעזרה בכל הנוגע לרכישת המאהבת החדשה שלי- נועה.


ותודה לכל מי שהתעניין ודאג.

בלי כולכם, כל התהליך הזה, לא היה קורה.

תודה!
תודה!
תודה!

פורסם על ידי geva halperin @ :6/24/2015 10:17:19 PM
4995
אחרי פסגת הישראמן, הגיעה הירידה.
הירידה במוטיבציה.

נעלם לי חשק לעלות על האופניים.
ולמשך חודשיים פלוס, הפכתי ממש ללוחם סוף שבוע.

שבוע שעבר, ביקשתי מצחי תוכנית אימון לקראת האתגר הבא.
צחי מייד נענה לאתגר.
והמוטיבצייה שלי, חזרה לפרוח!

סוף סוף יש מטרה ברורה באופק!
ומעל לכל, יש לי חבר, מאמן, שמתווה את הדרך.
ולי כל שנשאר לעשות הוא ללכת, לטפס, לרוץ וללחוץ חזק
לאורך הדרך המסומנת.
לא לוותר ולא להיכנע.

האכפתיות והעזרה שלך, צחי, היא מעל ומעבר.
וזה ממש לא מובן מאליו!

מבחינתי, בכל אימון, אתה יושב לי על הכתף.
ומצליף בכוח בשוט הדרבון והמוטיבציה.

צחי.
אין לי מילים להודות לך.
תודה, תודה, תודה!

פורסם על ידי geva halperin @ :3/15/2015 10:08:10 PM
4994
אני חולה, כואב לי הגרון.
וקיבלתי ציון נכשל במבחן שחשבתי שהוציא בו 80 ומעלה.
אבל, אני יודע שמפה זה רק משתפר.

כבר הרבה זמן לא ישבתי לכתוב.
קצת jסרה לי הכתיבה.
אבל כשהמוזה לא בסביבה...


בשבת האחרונה, השתתפנו- כרמל, גלעד ואני בתחרות הישראמן.
במקצה השלשות המשפחתיות.
התכנון המקורי היה לעשות שלשה במרחק המלא.
אבל בגלל התאונה, החלטנו לקצר ולהשתתף בחצי המרחק.
הרכיבה שלי היתה לא טובה. לא טובה בכלל.

לפני כמה חודשים, בימים הראשונים שלי בבית החולים, שאלו אותי אם אני רוצה לחזור לרכוב.
עניתי: "דוקים מקרבון".
רציתי לקחת את האופניים ולהפוך אותם לדוקים. מקרבון.
לא יכולתי להאמין שאחזור לזה.
כמה ימים לאחר מכן, בני ולילך, ניציגי רוכבי ראשון, הגיעו לבקר אותי.
הם הביאו שקית הפתעות, מלאה בקיט רכיבה מלא של קבוצתי התחרותית, IGP.
זו בדיוק הדחיפה שהייתי צריך, השינויי פאזה המחשבתית.
אני יכול, אני רוצה.
זה מה שעושה לי טוב.
ואת זה אני אוהב.

להחליט זה אומנם צעד לא קל.
אבל לבצע זה השלב הקשה באמת.
חזרתי לרכוב.
אפילו חזרתי לIGP.
אבל החשש והפחד תמיד יושבים לי בצד האחורי של השכל.
עוצרים אותי, בולמים אותי, לא נותנים לי לשחרר.

במסלול של הישראמן, בכל העליות עקפתי אנשים.
בירידות הם עקפו אותי חזרה.
ראיתי אנשים שעפים על הירידות.
ורק אני עפתי על הבלמים.
אני רוצה לשחרר, רוצה לרדוף רוצה לטוס.
המוח לא משחרר.
והידיים לופטות את הבלמים.

אילו לא הייתה התאונה...
הייתי מראה לכולם מאיפה מתגלח הכבישון!

אבל אני מדדה.
עוקף בעליות ונעקף בירידות.
מתסכל.

מאז התאונה לא חזרתי למייטבי.
הרצון לרכוב מתנגש עם ההחשש התמידי.
כל מישור מעט משופע, מכניס אותי למגננה.

מזל שכרמל קנה לי טריינר נפלא.

אבל גם עליו לא תמיד אני מצליח להתמיד.
איפה הכפתור הזה של הריסט במוח?
הזכרון שלי תמיד היה גרוע.
אבל את התאונה המוח מסרב לשחרר.
ומאז זה פשוט לא אותו הדבר.
זה לא אותם האימונים ואלו לא אותם הוואטים.
אבל החברים תמיד פה לעודד ולפרגן.
המשםחה תמיד דוחפת קדימה.

אני רוצה להודות לחברים ולמשפחה הנפלאה.
אני עדיין לא הרמתי ידיים.

אני רוצה לאחל לעצמי, שהשנה אצליח למצוא את האומץ, את חדוות הרכיבה ואת השן שאבדה לי בנס הרים.

נכון.
זה לא אותו הדבר.
אבל זה זה.
it is what it is.







משום שני, שלשה משפחתי. חצי ישראמן אילת 2015!
משום שני, שלשה משפחתי. חצי ישראמן אילת 2015!
פורסם על ידי geva halperin @ :2/4/2015 2:29:08 AM
 14/12/2014   אחרי כל טיפוס יש ירידה. 4993
פשוט זה לא היה.
הראש לא משחרר.
הידיים לופתות חזק.
לא משחררות.
הפחד מאיים להשתלט.
בכל כוחי אני נלחם בו.
מנסה.
את הירידות ירדתי.
או יותר נכון זחלתי.
אבל בסוף הגעתי למטה.
לא וויתרתי.
התגברתי.
עשיתי את זה.

היום טיפסנו לבית אורן. אחת העליות היפות בארץ.
היא ארוכה ולא כל כך קלה.
אבל מה זה קושי פיזי לעומת קושי מנטלי?
את רוב העלייה הצלחתי להחזיק עם הקבוצה ורק לקראת הסוף נשרתי.
הירידה דרך דלית אל כארמל מדהימה.
אילולי הפציעה בטח הייתי נהנה מהירידה הזו מאוד.
עכשיו אני בעיקר פוחד, חושש, מהסס.
הידיים לא מסכימות להרפות מהבלמים.
אני מדדה כלפי מטה, במקום לזרום עם הירידה.
הפחד הוא השולט.
אני רק הנוסע.
פורסם על ידי geva halperin @ :12/14/2014 12:01:05 AM
4992
דברים טובים קורים.
מתקדמים בקצב הנכון.

חזרתי קצת לרכוב.
נכון, זו לא אותה עצימות.
נכון, זו לא אותה איכות.
אבל זו התקדמות.
אצלי זה תמיד קדימה ולמעלה.
(כי כשניסיתי קדימה ולמטה, סיימתי בתוך המעקה... בטיחות?)

אני רוכב קצת על הנג"ש ומחכה לאופני הכביש החדשות שלי.
דברים טובים זזים פה.
פורסם על ידי geva halperin @ :10/21/2014 8:55:54 PM
 12/9/2014   חששות ולבטים לכו! צאו ממני! 4991
אני רוצה לחזור לרכוב.
אני יודע שזה מה שאני רוצה.
אני יודע שמזה אני נהנה.
זה בטח יקח לי קצת זמן....

אבל לעזאזל עם החששות והלבטים האלו!
שמנקרים לי במוח ומרפים לא מרפים וחוזרים.
צאו לי מהמוח, תנו לי לנוח!

אני אחזור?
זו רק שאלה של זמן!
אני מקווה....
היו זמנים...
היו זמנים...
פורסם על ידי geva halperin @ :9/12/2014 3:07:48 AM
 2/9/2014   26 זה מספר מזל? 4990
26 זה מספר מזל?
מסתבר שלא בשבילי.
היום גיליתי שאת הקסדה ז"ל רכשתי ב26/1 והתאונה התרחשה ב26/7.
כנראה ש26 זה לא המספר שלי.

בתחילת השבוע הייתי בביקורת, לבדוק האם השברים בלסת התאחו.
והאם ניתן לשחרר את הלסט מהגומיות שנועלת אותי ומונעות ממני ללעוס.
מסתבר שהלסת עוד לא התאחתה :(
קצת מבאס, כבר באמת שבא לי ללעוס משהו...
נקווה שבביקורת הבאה, בעוד שבועיים, נקבל בשורה חיובית!
עד אז ננשוך שפתיים...
אה בעצם אני לא יכול לנשוך....

וסיפור אחרון לפני שינה.

לפני שנתיים בערך כשהייתי בדלהי וחיכיתי לאירוע אופניים שהתקיים שם.
יצא לי לבלות בבית חבד במיין-בזאר.
באחת מארוחות השבת יצא לי לפגוש יהודי מיוהנסבורג שסיפר שבכל רע יש גם טוב.
הבחור עבר תאונת אופנוע קשה, והיה מאושפז בבית החולים.
בעקבות אותו אישפוז גילו אצלו גידול בשלב די מוקדם שלו והסירו אותו בהצלחה.
בעצם, בזכות אותה תאונה חייו ניצלו.
בכל רע יש גם טוב.

אני, עשיתי תאונה כששקלתי 83-4 קילו.
בזכות נעילת הלסת (וגם בזכות המורפיום אני מניח) היום אני שוקל 76-7.
ממש קרוב למשקל היעד 74-5.
בכל רע יש גם טוב!

אני רוצה להודות לכמה אנשים שבזכותם אני על הרגליים ובזכותם אני מתקדם.
אצלי זה תמיד בכיוון של קדימה ולמעלה!

דבר ראשון, אני רוצה להודות לאיש שבזכותו אני פה עכשיו-
למאמן שלי- צחי בויגן, שבמו ידיו עצר לי את הדימום המאסיבי ובאמת הציל אותי
(אני מניח שהיו עוד שעזרו, אבל אני לא ממש יודע מה הלך שם, אז סליחה...)

אני רוצה להודות לחברים מIGP ומקבוצת רוכבי ראשון (וגם לאלו שאינם רוכבים).
תודה על התמיכה, העידוד והביקורים.
זה באמת מרומם את הרוח ועוזר לעבור את הבלאגן הזה.

וגם לאחים שלי, שכל הזמן עוזרים, מעודדים, תומכים ועושים הכל כדי שאמשיך להתקדם קדימה ולמעלה.

וכמובן, להורים שלי!
שכל הזמן פה בשבילי!
מעודדים, תומכים ודוחפים אותי קדימה ולמעלה כשהרוח במפרשים טיפה יורדת.
וכמובן על האוכל המאוד מגוון שמרוסק ומסונן מידי יום.


תודה לכולכם!
פורסם על ידי geva halperin @ :9/2/2014 1:13:50 AM
 26/8/2014   חודש!! 4989
חודש!!
בדיוק חודש מהיום!
חודש שלם שלא לעסתי כלום.
נמאס לי כבר לאכול אוכל טחון.
זה אולי נחמד לשתות שייקים של פירות כל יום... אבל לי, כבר די נמאס!
אני מחכה כבר לאכול משהו מוצק, משהו אמיתי.
אני רוצה איזה סושי ב-mai way
או אוכל הודי ב"הודו הקטנה"
או סטם סטייק, ציפס וקולה.

אני מקווה שבקרוב...
אולי בעוד 5 ימים ישחררו לי את הלסת...
מי יודע?!
פורסם על ידי geva halperin @ :8/26/2014 10:37:59 PM
 6/8/2014   איבוד שליטהן. 4988
כנראה שאיבדתי שליטה.
טוב את האיבוד המרכזי, על האופניים, בירידה מנס הרים אני לא ממש זוכר.
האמת, מאותו היום אני זוכר רק חלק מאוד מאוד קטן.
אני זוכר שרכבתי מכיוון גבעת כח לכיוון כביש 1.
אני זוכר שחיכיתי למאמן שלי, צחי.
אני זוכר שירדתי בתחנת דלק... וזהו!משם אני פשוט לא זוכר כלום.
הזכרון היחידי של המשך אותו היום זכה להישמר בגרמין.
הגרמין הראה לי שרכבתי די חזק באותו היום.
הסטראבה הוחיכה לי ששברתי מספר שיאים של עצמי.
וגם שהמהירות אליה הגעתי, בגלל האיבוד שליטה.. היתה די גבוהה.

סיפרו לי שלא איבדתי את ההכרה, שאיבדתי הרבה דם על הכביש.
שצחי דאג לחסום לי את העורק הראשי בעזרת החולצה שלו עצמו!
אין ספק שצחי וכל מי שעזר הציל את חיי.
זה לא היה רחוק מהזדכות מצערת על החיים.

הצוואר שלי נחתך בפראות. העורק והגיד גם הם.
ריסקתי כמה וכמה עצמות.
ובכל זאת סיפרו לי שזכרתי להגיד לצחי שההורים שלי לא יענו, כי הם שומרי שבת.
מצחיק אה?
אתה שוכב, מדמם, סובל מכאבים ועל זה אתה חושב....
צחי יצר קשר עם המשפחה שלי.
והם כמובן הגיעו בן רגע לביה"ח הדסה, שבירושליים..

בביהח הרדימו אותי והכניסו אותי לניתוח מציל חיים.
(על טיפול נמרץ אפשר לספר מספר עמודים. זה לא היה מאוד נחמד. אבל בטוח שהכרחי!)
ולאחר יומיים בערך, עברתי למחלקת פה ולסת.
הייתי מחובר למכונה שמספקת לי מורפיום באופן כמעט רציף.
כל 10 דקות, הייתי יכול ללחוץ על כפתור ולקבל מנה 1 ישירות לווריד.
הכאבים לא קלים. אבל התרופה עוזרת.
כואב, לוחץ, נרדם.
בביה"ח הייתי שבוע ויום.
ביום ראשון שוחררתי חזרה לביתי.
אני עדיין עם כאבים (אבל כבר הרבה יותר קלים)
אני עדיין עם לסט קשורה, בגלל שריסקתי גם את הלסט. ולכן לאכול אני יכול רק נוזלים, או חצי נוזלים.
ואני עדיין מתקלח בישיבה מחשש לאיבוד שיווי המשקל.
אבל יותר מהכל אני מתבאס על זה שאני לא ממש יכול לדבר כרגע.
בגלל המכה בצוואר, אחד ממיתרי הקול שלי קיבלו שיתוק.
ולכן אני מדבר מאוד חלש.

אני רוצה להודות לכל החברים הנפלאים (!!!) שלי!
על שטרחו והגיעו לבקר אותי בבית החולים.
שהעלו לי חיוך ענקי של שמחה ואושר על הפנים המרוסקות שלי.
תודה לחברים מראשון על המתנה הנפלאה שהעניקו לי!
זה בכלל לא ברור מאליו!

תודה לכל מי שמבקר, שולח הודעה או סתם חושב עלי.
זה באמת גורם לי להרגיש יותר טוב.
הבאסה בלהיפצע, הבאסה בלהיות נתון לחסדי הכאב.
והבאסה הגדולה ביותר, פשוט להיות לא מובן (!) בגלל מיתר קול דפוק.

אבל למרות הכל להבין שחמקתי מהמוות.
להבין שזה היה קרוב משנדמה.
ובעזרת החברים הקרובים, להבין שאני עוד אשתקם!

תודה לכם חברים!
תודה! תודה! תודה!
פורסם על ידי geva halperin @ :8/6/2014 4:58:52 PM
4986
בפוסט הקודם סיכמתי את השנה(תים) האחרונות.
עכשיו אני רוצה לסכם את העונה האחרונה.

בעונה האחרונה הצטרפתי לקבוצת IGP.
המעבר מרוכבי ראשון לIGP עבורי היה שינוי משמעותי.
פתאום אני כבר לא בפרונט, אני כבר לא החזק מקדימה, אלה החלש מאחורה.
הרכיבה הראשונה בIGP, הרגישה לי כמו רכבת הרים אקסטרימית במיוחד.
פלוטון ענקי (בערך 40-50) ב2 טורים מסודרים וצפופים ובמהירות גבוהה.
טראומה מחזקת.
באימונים עלינו וירדנו (בזה, אני עדיין צריך לצבור בטחון) רכבנו במישורים מהר וגם לאט. רכבנו בגשם ובחום. האימונים לא קלים. הקצבים פה הם גבוהים כבר מהחימום.
אבל הסיפוק הוא אדיר. כיף להיות זנב לאריות האלו.
לשמות שלפני יכולתי רק לקרוא עליהם באינטרנט. והנה פתאום אני רוכב עם הגדולים שבגדולים. גלגל ליד גלגל. הטופ של הרוכבים בארץ מכל הבחינות!

השוני בתפיסה בין קבוצת חברים לבין קבוצה תחרותית היה לי קשה.
אבל לאט לאט אני מתרגל ומתחבר לכל החברים.
גיליתי, גם פה, בקבוצת האריות, עזרה הדדית לכל הרוכבים.
החברה החזקים דוחפים את החלשים. מעודדים מפרגנים דוחפים פיזית ונותנים עצות.
גיליתי חברה עם אהבה מטורפת לאופניים.
גיליתי מאמן אכפתי ועוזר.
יש לי מזל ענק שגיל צביק ויריב הילל הביאו אותי לIGP.

אני רוצה להודות לאנשים שבזכותם אני פה.

בראש ובראשונה אני רוצה להודות להורים שלי.
בלעדיהם כל זה לא יכול היה להיות!
התמיכה והעזרה שלהם בי היא אדירה.
תודה! תודה! תודה!

תודה לאחים שלי.
שעוזרים, מעודדים (ולפעמים גם עוקצים)

אני רוצה להודות למאמן, צחי בויגן.
על כל ההערות וההארות ועל כל הטיפים.
על הדחיפה קדימה כל הזמן.
וגם על הצעקות (קאדנס!!!!)
זה ממש לא מובן מאליו!

תודה לגיל ויריב על שהבאתם אותי לIGP.

תודה לחברי לקבוצה, על הסבלנות שלכם.
על הטיפים והדחיפות כשקשה.
גיליתי חברים חדשים.

ואחרונים חביבים, אני רוצה להודות לספונסרים של הקבוצה.
אשר עוזרים לקבוצה לצעוד קדימה ולמעלה!

תודה!
פורסם על ידי geva halperin @ :6/29/2014 9:58:54 PM
4980
אז איך מסכמים שנה (ועוד קצת, רק כדי להשלים את הסיפור... שנתיים בערך?).
נתחיל מההתחלה? קצת פחות מחודש לפני כיפור של שנה שעברה.
הסיפור מתחיל בהרגשה עצובה וכואבת.
אחרי שהשקעתי כמעט 4 שנים בלימודים ובמכינה, החליטו בהנהלת המגמה שאני לא מתאים. ועלי לפנות את ספסל הלימודים.
הרגשה של מחנק, כאב ופספוס ענק.
בכיתי כמו ילדה. זה היה קשה מאוד.
נכון, לא הייתי התלמיד הכי טוב, נכון בחלק מהמקצועות נאלצתי לקחת קורס חוזר. אבל האמנתי שאני יכול, לא רציתי לוותר. למרות הקושי.
אחרי שזרקו אותי חזרתי לבית הורי שבור ודואב.
הנחמה היחידה שלי היתה האופניים והקבוצה - רוכבי ראשון שבאותה תקופה רכבתי איתה מדי פעם ושבדיוק עמדה להיכנס לשינוי תפיסתי ולהכניס מאמן אשר יהפוך את הקבוצה לחזקה יותר.

המחשבות על ההחמצה בלימודים לא עזבו.
הייתי חייב לנקות קצת את הראש ולברוח קצת מהחרא הזה.
אז טסתי להודו.
במוצאי יום כיפור (היה זול) טסתי אל הלא נודע שנהפך במודעות לפעמים חלקית ולפעמים מלאה למקום המופלא ביקום.
מקום של רוגע ושלווה מקום של אושר וגראס
מקום של אוכל מדהים ואנשים עוד יותר.
הייתי בהודו כמעת שלושה חודשים (אפשר לקרוא על זה בפרוט בבלוג שכתבתי) עד שהחלטתי שאת החופש שלי מיציתי.
חזרתי לארץ ורשמתי לעצמי רשימת מטלות
* למצוא עבודה.
* למצוא מוסד לימודים (המטרה הנדסאים).
* למצוא קבוצת רכיבה.

מצאתי עבודה בקיבוץ ולימודים בספיר.
לכתוב את זה זה קל, בפועל זה היה קצת יותר קשה מנטלית...
ואחרי שיחה עם Benny Berger והודעה משמחת ממקום העבודה שאין צורך שאעבוד בימי שישי, גם קבוצת רכיבה וגם מאמן- Zohar Rubin.
ובעצם פה, השלמתי את רשימת המטלות שהכנתי החזרתי מהודו.
התחלתי להתאמן עם הקבוצה בימי שישי ולבד לפי התוכנית מזוהר בשאר השבוע.
לאט לאט התחלתי להתחזק וגם לרזות (מהודו חזרתי עם עודף של כ7 קילו)
ומהרוכב שמעקב את החבורה ברכיבה מראשון לנגבה הפכתי לרוכב הרבה יותר חזק. לפעמים באותו החוזק השתמשתי לא בתבונה וגרמתי לחברי לסבול מאחור. אני מתנצל על זה.
איך אמר החכם באדם- עם כח גדול באה אחריות גדולה. ואני לא הצלחתי לעמוד באחריות הזו בחלק מן הפעמים (ים המלח?)
עם זוהר והחברה התקדמתי יפה מאוד.
השתתפתי בגראן פונדו, ברכיבות ארוכות וקצרות. בטיפוסים וירידות וגם ב4 תחרויות. ואפילו זכיתי לטעום פודיום אחד בנג״ש. למרות המחסור בציוד יעודי.
אחרי חצי שנה בערך ואחרי הרבה לבטים החלתתי שאני רוצה לעבור לקבוצה תחרותית. לא היה לי הרבה מושג לאן, אבל בעזרת גיל צביק ויריב הילל מצאתי את מקומי בקבוצת Israel go pro או IGP.
מצאתי את מקומי?
ברכיבה הראשונה הרגשתי כמו בסרט. פלוטון ענק דוהר במרחבים! ואני, הקטן, רק בקושי מצליח להידבק לגלגלים של החברה.
טוב זו לא חוכמה. בקבוצה הזו רוכבים הטופ של הרוכבים בארץ גם בעילית וגם במסטרס. החברה חזקים! הקצב חזק!
החלום שלי הוא שבכל אימון אני אבטיח לעצמי שזה האימון האחרון שלי. גם באימון הבא. שיהיה לי קשה. שיהיה קשה ברמה כזו שאני ארצה להשתפר!

פודיום אחד במדים החדשים קיבלתי.
גם כשלונות היו ואני בטוח שעוד יהיו.
אבל אני לא אוותר על החלום.
ואני אמשיך לנסות עוד ועוד!

בקרוב אליפויות ישראל בכביש ובנג״ש.
אני מאחל לעצמי לעמוד בכבוד ביעדים שאותם גם אני וגם המאמן שלי, צחי בויגן, מציבים.

וכבר מעכשיו אני מבטיח, שללא קשר לתוצאה, שנה הבאה אני אהיה יותר חזק! ויותר מהיר!

אני רוצה להגיד תודה עצומה להורים שלי.
שבלעדיהם כל מה שכתבתי לא היה קורה (מי שקרא עד לכאן, בטח יקלל אותם על כל המגילה הזו)
תודה לכל מי שעזר, תמך ויעץ.
אני פה גם בזכותכם!
פורסם על ידי geva halperin @ :6/14/2014 4:23:12 AM
4939
סוף סוף עליתי לתיכון!
כמובן שהכוונה היא בהקשר לאופניים.

אפשר לדמות את תהליך ההתקדמות שלי ל5 שלבים עיקריים.

הראשון שבהם, נקרא לו הגן, קרה איפשהו באזור הגן, שם אבי לימד אותי לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר.
מעניין, אם היה יודע לאן כל זה יוביל, אם בכל זאת היה מלמד אותי לרכוב...

השלב השני, "בית הספר היסודי", הוא השלב שבו החלטתי לקנות אופני כביש ולצאת לרכוב.
מי היה מאמין שאי פעם דבר כזה יקרה.
אני לא האמנתי.
אז קניתי אופניים ויצאתי לרכוב על כביש 5.
עליתי, ירדתי, רכבתי מהר וגם לאט.
ובעיקר רדפתי אחרי אנשים ואז כשהצלחתי להגיע אליהם, ברחתי בכל כוחי כדי שלא יצליחו לתפוס אותי...
הם בטח לא ידעו שאני רודף אחריהם או שאני בורח מהם.
אם היו יודעים, בטח לא הייתי מצליח...
עשיתי גם רכיבות נפח מאריאל לסעד.
ועם עמיר עשיתי 150 ק"מ
ועם עודד הגעתי לעתלית וחזרה.
למדתי הרבה על עצמי ועל האופניים וגם קצת הכרת המפה.
אבל הכל היה באופן פרטיזני משהו.
לא מסודר אבל מאוד מהנה.

לחטיבת הבניים עליתי כשהכרתי משפחת רוכבי ראשון, ולייתר דיוק, כשפגשתי את זוהר.
זוהר הכניס סדר לכל הבלאגן.
סוף סוף עובדים מסודר, ע"פ תוכנית אימון מסודרת וטובה.
השיפור ניכר עלי ועל כל קבוצת החוד של רוכבי ראשון באופן ברור מאוד.
עלינו לנס הרים מכל שלושת הכיוונים, טיפסנו לכלא דמון משני כיוונים ועשינו גם מישורים מהירים.
רכבנו בגראן פונדו צפון, ראינו את הזריחה בים המלח, את השקיעה באיקאה, ואת הים בפלמחים.
תקופת טובה עברה עלינו.
זכיתי להכיר חברים טובים ורוכבים מתחשבים.
אפילו התחרנו בשתי תחרויות נג"ש ושתי תחרויות כביש.
מתוכן אפילו הצלחתי להעפיל לפודיום פעם אחת (מקום 3) בתחרות הראשונה בה השתתפתי.
למדתי רבות על רכיבה נכונה ועל המלחמה המתמדת בין הראש שרוצה קדימה ומהר, לבין הרגליים שרוצות לנוח.
הצלחתי וגם נכשלתי.
נפלתי (השלט התפרץ לכביש..) וגם קמתי.
אני כולי תודה לקבוצה שלי, רוכבי ראשון.
למאמן, זוהר רובין.
וכמובן להורי, שבלעדיהם, באמת כל זה לא היה קורה.


בקרוב, אם אלוהי האופניים ירצה, אני עולה שלב, אני עולה לתיכון.
היום הייתה לי טעימה קטנה מהתיכון.
עשיתי אימון היכרות עם קבוצת IGP.
הצצתי, ונפגעתי.
לרכוב עם כל השמות הגדולים של עולם האופניים הארץ ישראלי.
לרכוב בפלוטון כזה גדול ובמהירות גבוהה זה משהו שהוא לא קל.
אולי קצת מפחיד....
אבל זה עוצמתי וחזק.

איפה חותמים?
בנגבה, בתחרות הראשונה
בנגבה, בתחרות הראשונה
פורסם על ידי geva halperin @ :9/7/2013 3:40:27 PM
 12/5/2013   מירוץ נגבה- המירוץ הראשון שלי. 4927
לפני בערך שבועיים שמעתי על מירוץ נגבה.
ישר שלחתי הודעה לניצן ושאלתי אותו עם הוא רוצה לבוא.
כמובן שגם ביקשתי אישור מהמאמן, זוהר רובין, להשתתף במירוץ.
זוהר אישר וגם נתן לי טיפים שבסופו של דבר מאוד עזרו לי בהתנהלות תוך כדי המירוץ.

לרכוב בדבוקה כל כך צפופה זה לא דבר פשוט בכלל.
הריכוז חייב להיות גבוה ואסור לאבד ביטחון עצמי
אחרת אתה מוצא את עצמך זולג לאחורי הפלוטון.

הזינוק היה בצידו הדרומי של נגבה, הצמוד לתחנת המשטרה.
משם ממשיכים על כביש 35 ושוב ימינה ל232 ושוב ימינה ל3 וימינה אחרון לכניסה לנגבה. את נגבה עוקפים מצידה מזרחי על כביש משובש ומחורץ ומגיעים להשלמת ההקפה בתחנת המשטרה.
כל הקפה כזו אורכה הוא 14.8 ק"מ
הקטגוריה שלנו (19-29) וקטגורית ה30+ הוזנקנו ביחד למירוץ בן 5 הקפות.

בהקפה הראשונה חטפתי שוק.
הקצב היה מהיר כבר מהדקה הראשונה והפלוטון צפוף.
אחרי ההקפה הראשונה התחלתי לחוש ביטחון וגם הצלחתי להתקדם קצת לכיוון ראש הפלוטון.

בהקפה השניה (אם אני לא טועה) התחיל לרדת גשם ובפניה לכביש 232 הייתה ההתרסקות הראשונה בפלוטון. רכבתי בקדמת הפלוטון כדי להימנע בדיוק מזה.
רוכב שרכב מימיני החליק ואיתו ישר החליקו עוד כמה.
אני הצלחתי להימנע מהתקרית והמשכתי אחרי 2 חברה קדימה.


בתחילת ההקפה השלישית התערבבנו עם פלוטון של קטגוריה אחרת, דבר שמאוד הקשה על ההבנה של איפה אני עומד ביחס לשאר החברה וגם הפלוטון נהיה צפוף וארוך עוד יותר.

לקראת סוף ההקפה השלישית, על כביש 3, ממש לפני הפניה לכיוון נגבה רכב השיפוט, שניסה להפריד את הפלוטונים בעזרת קריזה, פשוט עצר אותנו ודרש מהפלוטון האיטי יותר (לא שלנו) לפנות את הדרך, כמתבקש וככתוב בתקנון.

בסוף ההקפה הרביעית קיבלתי מים מטל.
טל, תודה לך על העזרה. תדעי לך שזה מאוד עזר לי.

בכל מהלך המירוץ השתדלתי ושאפתי להיות מקדימה, על כל ניסיון של בריחה הגבתי ולא וויתרתי.
אבל היו כמה פעמים שמחוסר ביטחון או צומת לב מצאתי את עצמי זולג קצת אחורה.
השתמשתי בצלעות על 35 ,323 ו3 לגשר קדימה.
בכביש מסביב לנגבה היה יותר קשה לסגור פערים בגלל תנאי הכביש.

לקראת הספרינט-פיניש ממש ב500 מטר האחרונים כבר לא נשאר לי הרבה לתת.
הגעתי עם הפלוטון במקום ה11-13 להערכתי.

ובקטגוריית הגיל הגעתי במקום השלישי והמכובד.

סיכום למירוץ הראשון.

היה מאוד קשה לשמור על המיקום בתוך הדבוקה, הכל דינמי וזז כל הזמן.
אני חייב לעבוד על כח הסבל וללמוד לצאת לספרינט סיום מתוך כאב ולמרות הכאב.
אני בטוח שפה נמדדת הצלחה או כישלון.

מבחינתי המירוץ הוא הצלחה אדירה.
מלכתחילה המטרה היתה לסיים עם הפלוטון, דבר אותו השגתי.
הבונוס הוא כמובן מקום 3 בקטגורית הגיל.

המירוץ הבא הוא נג"ש עתלית ב- 1.6.13
שם חייבת לבוא לידי ביטוי היכולת לספוג כאב.
ולהמשיך ולתת למרות שהרגליים מלאות בחומצת חלב.


פורסם על ידי geva halperin @ :5/12/2013 12:17:25 AM
 28/2/2013   אופניים 4892
לפני הנסיעה שלי להודו, דיברתי עם בני (ברגר) על זה שאני מאוד רוצה לכשאני אחזור
להצטרף לקבוצה שמתאמנת באופן מסודר ובכך בעצם לקחת את התחביב צעד אחד קדימה.
בני המליץ לי על מספר קבוצות וידעתי שכשאני אחזור זה הכיוון.

קצת אחרי שחזרתי, יצא לי לרכוב עם רוכבי ראשון ובני אמר לי שחלק רוצים להתחחיל להתאמן עם תוכנית מסודרת ומאמן.
הם דיברו על אימון קבוצה עם המאמן (זוהר רובין) בימי שישי ובשאר הימים אימון עצמאי.
מאחר ובדיוק התחלתי לעבוד אמרתי שלא אוכל להצטרף כרגע כי אני עובד גם בימי שישי.
זה מאוד ביאס אותי, כי מאוד רציתי להתקדם, אבל לא התאפשר לי.

כמה ימים לפני האימון הראשון של הקבוצה, קיבלתי בשורה משמחת, שאני לא צריך לעבוד בימי שישי!
איזה כיף! מיד קפצתי על ההזדמנות (והחיוך לא ירד לי מהפרצוף כמה שעות)
וישר שלחתי הודעה לבני- אני בפנים!

באימון הראשון עשינו את המשולש+המרובע ותרגלנו עבודה כפלוטון.
למזלי המאמן שלנו, הוא גם היבואן של בגדי GSG ונשארה לו חולצה אחת של הקבוצה מההזמנה האחרונה ובמקרה היא הייתה במידה שלי.
מייד קפצתי על ההזדמות וקניתי. עכשיו אני מרגיש שייך לקבוצה באמת!

באמון השני עשינו את המרובע+ עלייה לנווה שלום. העלייה לא מאוד ארוכה אבל יש בה קטעים קשים (במיוחד ה500 מטר האחרונים)

באמון השלישי כבר טיפסנו לבר בהר (נס הרים) ולמערת הנטיפים.
שתי ווים שסימנתי ביום אחד, כי זו הפעם הראשונה שעשיתי את הטיפוסים האלו.
יום למחרת עשינו גם את מצוקי דרגות....

את כל הטיפוסים האלו אנחנו עושים לקראת המטרה הנכספת, הגראן פונדו, אותו אנו הצבנו כיעד ראשון של הקבוצה.
עכשיו אני מרגיש שייך למשפחה. עם משפחת רוכבי ראשון.
עכשיו אני מרגיש שייך למשפחה. עם משפחת רוכבי ראשון.
פורסם על ידי geva halperin @ :2/28/2013 11:06:43 PM
 28/2/2013   הודו בייבי! הודו! 4891
הגענו לנתבג במוצאי יום כיפור אבא אמא חן ואני, כל כך רציתי כבר להתחיל את המסע, כל כך פחדתי ממנו. נפרדתי מההורים ומחן והלכתי אל הלא נודע. בדרך לשם עברתי בדיוטי וקניתי קצת שוקולד ויותר מידי טבק. בהמתנה לטיסה פגשתי את עידו, והתברר שהתוכנית לעלות צפונה משותפת לשתינו. נחתנו במומבאי ומשם ישירות לדלהי. בדלהי פגשנו עוד זוג שנחת איתנו ולקחנו מונית למיין בזאר ביחד. כשהגענו למיין בזאר הנחנו את הציוד בבית חבד והלכנו לצ'ארלי לברר על אוטובוס למנאלי. חצי שעה אחרי זה ופחות 650 רופי בכיס עלינו לאוטובוס וולו לתחילת המסע בן ה-14 שעות, שהחל בשעה 6 בערב ועתיד להסתיים בשעה 8 בבוקר. באוטובוס למנאלי 2 ישראלי כמה רוסים, סינים, טיבטים והודים . מקוצר זמן ומחוסר מחשבה לא הצטיידנו לא באוכל ולא בשתיה. למזלי הורי היקרים דחפו לי לתיק 3 סנדביצים עם עוף וזה וגם השוקולד מהדיוטי החזיקו אותנו עד העצירה הראשונה, בה הצטיידנו בכמה בקבוקי מים וחטיפים. בדרך היו עוד מספר עצירות קטנות, אך את רוב הדרך לא יכולנו לראות בגלל החושך. קצת אחרי שנכנסו למדינת הימצ׳ל פארדש התחילו להופיע סימנים לאור, מפה התחלנו בטיפוס ארוך, לכיון מנאלי, בדרך עצרנו גם בכפר בשם קולו. המשכנו בטיפוס ולנגד עינינו נפתח נוף מדהים של נחל גדול מימדים, אשר מגמד כל נחל בארץ, ומצוקים אדרים מתנשאים מעליו, ירוקים מצמחיה עבותה ועצים שנראים כמו קוקוס או דקל. כשהגענו למנאלי עטו עלינו נהגי הריקשות כדי שנסע אתם ולא עם אחר, בסוף עלינו עם נהג מונית שאמר שהנסיעה תהיה בחינם אם נחליט להשאר אצלו בגסט האוס שבאולד מנאלי. ישנו אצלו לילה אחד, אבל ללא שידענו הוא שחט אותנו במחיר ושילמנו 1000רופי לחדר גדול ונוח אומנם, אבל יקר. לאחר שהתמקמנו בחדרינו יצאנו להסתובב קצת בישנה ומצאנו מסעדה עם מעט ישראלים, שם הסבירו לנו על המחירים ואפילו עזרו לנו במעט חומר טוב. יום למחרת התיישבנו באיזה ״בית קפה״ שם מצאנו ישראלים שקפצו לאולד מואשישט. הם סיפרו לנו קצת על ואשישט, על העונה ועל זה שעכשיו יחסית ריק פה מתיירם וגם עשו לנו הכרה עם מנהג עתיק כאן בהודו ה-״צ׳ילום״ וכל טקס הניקיון הנלווה אליו. למחרת היום עברנו לואשישט (שבת-29,9) שם שכרנו חדר בקומה רביעית עם נוף מהמם של הרים ירוקים קרובים והרים מעט מושלגים מאחריהם, בקצת יותר מ300 רופי ללילה. בואשישט לקחנו שיעור יוגה לניסיון, היה מעניין... על בסיס כמעת יומי יצאנו מואשישט להסתובב במנאלי החדשה וזו הישנה כדי לנצל את סוף העונה ולעשות קצת קניות. את רב הקניות וכן ציוד עודף שלי שלחתי הביתה בחבילה העטופה בשק בד התפור במיוחד למידותיה. על התפירה של האריזה שילמתי 70 רופי ועל המשלוח 1550 בערך. באותו ערב, ה3.10 עידו החליט לנסוע לדרמסאלה ואילו אני החלטתי להשאר פה בואשישט לעוד מספר ימים. בערב שישבתי במסעדה של הגסט האוס פגשתי עוד 2 זוגות ישראליים. אני רוצה לצאת קצת לטבע לראות את הנופים ולראת את זרימת המים מקרוב. אולי נמצא גם איזה מישהי/ו לטיול משותף באזור.
המפלים זה משהו מדהים, איזה גובה, איזה זרימה. פשוט מדהים, הלכתי לשם לבד, בעזרת הכוונה מהמקומיים שלפעמים גרמה לי לטפס לשום מקום, אבל בסוף הגעתי. כשכבר הגעתי למפלים המקום היה שומם מאדם, שקט ושלווה שררו במקום ורק עוצמת הזרימה נשמעה למרחוק. כעבור חצי שעה לערך הגיע למקום קבוצת תיירים הודים צעירים, בערך בגילאי 13-15, זו כנראה התקופה בשנה בה יש הרבה תיירות פנים של הודים מדרום המדינה. ההודים כל כך התלהבו לראות זר, אז הם ביקשו ממני להצטרף לתמונות. גם אני ניצלתי את ההזדמנות והצתלמתי אתם. בערב אחרי המפלים פגשתי עוד כמה חברה ישראלים שעושים את האחרי צבא שלהם אולי נלך אתם שוב למפלים ביום שישי, כי הבנתי שיש מצב שלא היתי במפלים העליונים ביותר, נראה...
קאסול... ואוו איזה בום... בום..! בום!!!
הצילום עובר בסיבוב כשתוך כדי ברקע 2 פאפים כבר בהתבוללות מאסיבית.
הטולות פה עפות כמו מים.
קשה... קשה בהודו.
באזור קאסול ישנם מספר כפרים. הראשון בו ביקרנו הוא קטגלה, אליו הגענו במונית עד אמצע הדרך ומשם רגלית אל הכפר, הגענו כבר בחושך ונשארנו ללילה. את הדרך חזרה לקאסול עשינו ברגל, הליכה נעימה ולא קשה בכלל. הכפר הבא אליו עלינו הוא פולגה. אל פולגה מגיעים עם אוטובוס מקומי ״לוקאל״ עד בראשני ומשם טיפוס רגלי של בערך שעה עד הכפר. לאחר 2 לילות בפולגה וביקור ביער הפיות המשכנו בטיפוס לקירגנגה. ירדנו מפולגה בבוקר והתחלנו את הטיפוס לקירגנגה, עברנו בפאתי הכפר קאלגה והמשכנו בטיפוס איטי, לאחר כשעה וחצי של טיפוס הבנו שאנחנו לא ממש בכיון. לאחר מספר התלבטויות חזרנו לכיון קאלגה במטרה למצוא פורטר או אם לא נמצא אז לפחות איזה גסט-האוס ללילה. לאחר שפורטר אחד סרב לקחת אותנו בגלל הפחד להתקע בחושך, פורטר אחר הסכים להראות לנו את הדרך למעלה. את הדרך למעלה עשינו בקצב גבוה וכמעט ללא עצירות בכלל. את הטיפוס סימנו בכשעתיים ועשרים דקות, שזה מהר ביותר בהתחשב בעובדה שלכול השאר לוקח בין 4 ל 5 שעות לגמוע את אותה העליה. בקירגנגה שהינו 2 לילות, לא היו הרבה ישראלים. וכל הישראלים שהיו התרכזו בעיקר במסעדת הגולד סטאר. את 2 הלילות העברתי על רצפת מסעדת האיס אנד פייר עם עוד ישראלי אחד ושתי עובדים מהמסעדה מול התנדורי הדולק. היה חם ונעים... בקירגנגה בעיקר אוכלים נחים ומריצים פאפים בכל שעות היום, גם מעינות חמים מאוד יפים ישנם שם. לאחר קירגנגה ירדנו ועלינו לטוש. בדרך לטוש עצר לנו נהג משאית עם רמסה קטנה ונתן לנו טרמפ עד 500 מטר מטוש. בטוש שהינו לילה אחד וירדנו חזרה לקאסול. בדרך מבראשני לקאסול המשטרה עצרה את הרכב שלנו ועוד רכב שהיה אחרינו ובו בן. דבר ראשון השוטר בא אלי והתחיל לשאול עם אני מעשן, עניתי תוך שברכי רועדות שאני מעשן רק סיגריות. בחיפוש בכיסי הוא מצא קססונית נידת, הוא שאל אותי למה היא מיועדת עניתי שאני אוסף פרחים. כשהוא פתח אותה הוא מצא זרעים של קאנאביס, הוא שאל אותי מה אלו, עניתי שאיני יודע אבל אני רוצה לבדוק באינטרנת. בחיפוש בכיסי וגם בתיקי לא נמצא דבר פרט לטבק לגלגול נירות ופילטרים וגם צ׳ילום וסטיק. מזל שסימתי על הבוקר את שנשאר מאתמול. אותו מזל לא האיר לבן, למרות שהוא מעשן פחות ממני הוא הואשם בהחזקת ג׳אראס שהשוטר שתל לו בכיס. העניין נסגר בתשלום בקשיש של 50 יורו שהיו לבן בארנק ככסף לבטחון. לאחר ההגעה לקאסול התארגנו כולנו (3 בנות ו4 בנים) לנסיעה לדראמסלה. לדראמסלה יצאנו בשעה 11 בלילה והגענו כעבור 6 וחצי שעות.

רק בשביל הדברים האלו הטיול היה שווה. אני כותב מאיזה כוך ששכרתי ב100 רופי ללילה, עם תקרה נמוכה ובלי שרותים, ודמעות של אושר והבנה בעיני. היום הבנתי כמה דברים חשובים, הבנתי שאני רוצה לחזור וללמוד ולהיות הנדסאי מכונות. הבנתי שאני חייב את זה לעצמי והבנתי שלא הבנתי עד עכשיו. עוד הבנתי היום שיש גם אנשים שמעריכים פשטות וכנות גם אם היא לפעמים מלווה בקצת ציניות והומור שבור.
הטיול להודו מוכתר כהצלחה, למרות שמראש נראה היה לי שהטיול לא יהיה יותר מאשר בריחה מהכשלונות ושקיעה קלה לעולם השקט והרוגע הטבול עד ראשו בעישון מאסיבי של חומר מקומי ודחיית ההחלטות החשובות באמת.
היום החלטתי שצריך להרגע באופן העישון ולהגבילו לשעות הערב בלבד, כי חזירות זה סתם מיותר.

אני יודע שפשוט וקל זה לא יהיה. החזרה לספסל הלימודים לא תהיה קלה, הפחד מהכישלון עוד צורב בנשמתי. הפחד מהמבטים המרחמים של החברה מספסל הלימודים הוא קשה מנשוא, כבר נתקלתי בפחד כזה בעבר כשנבעטתי מקורס מטק״ים, אז ביקשתי לעבור גדוד רק בגלל הבושה, ופה אני רוצה להחזיר את עצמי לגוב האריות. אומץ או טמטום זו שאלה של הצלחה או כשלון
אני רוצה לפחות פעם אחת לחוות הצלחה אמיתית.
אני יושב כותב ובוכה על האמת, על הרצון להצליח ועל הפחד מכישלון. לא רוצה עוד כאלו למרות שהם, כל אחד בתורו, אמורים לחזק אותי. כך אומרים הגדולים, אני חושב שעוד אחד ואני נשבר לרסיסים.
צריך לאגור כוחות וללכת קדימה.
חייבים.

אני מרגיש שהאני שלי בהודו הוא שונה מהאני שלי בארץ. אני פתוח יותר, אוהב יותר, אמיץ יותר, עוקץ וציני במידה טובה, מצחיק יותר וגם רציני יותר, אני חד ושנון. ובעיקר חופשי יותר.
אני עסוק פחות בשאלה של איך אני נראה בעיני אחרים ומה אנשים יגידו.
אני שמח.
אני אוהב ונאהב.
אני חופשי ומאושר.
אני חי!
אני מקווה מאוד שאת השינוי שאני חווה פה אני אוכל ליישם גם בארץ...
זה חייב לקרות. זה יקרה!
ד״א- היום, ה23.10 חגגנו לבן יום הולדת- מזל טוב בן ותודה על העצות וההכוונה והחברות הטובה שבנינו.

למרות שאנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי, אני מתקשה לאהוב בחזרה. כי אני עצמי לא מספיק אוהב את עצמי.

קארמה, צירוף מקרים או סתם מזל?
כשהלכתי ברחוב שמתי לב שלמישהו נפלה המצית מהכיס, ישר הרמתי אותה ונתתי לו אותה בחזרה. פחות מ3 דקות לאחר מכן מצאתי את גושי האבוד שנעלם ממני לפני יום וחצי ושכבר לא האמנתי שאמצא אותו שוב, זרוק על המדרגות המובילות לגסט האוס.
מזל, קארמה, צירוף מקרים?

הודו שחררה אותי לאהוב.
אני אוהב.
אני משוחרר.

אופניים- כל הטיול אני חושב אליהן, כל הזמן אני מסתכל על תמונות שלי רוכב, האושר רוכב שם ביחד איתי. כשאני רוכב אני מאושר וכשאני רוכב בקבוצה נפלאה כמו ״רוכבי ראשון״ האושר גדול עוד יותר.
אני מאוד מקווה שהאופניים יהוו חלק נכבד בחיי ואפילו לקחת את זה צעד קדימה ולהצטרף לקבוצה תחרותית ולאימונים מסודרים.

לפעמים כשאני מסתכל על אנשים חדשים אני רואה אותם בעניים עם דעות קדומות.
זה ערס
זו פרחה
זה כזה וזו כזו.
אני חייב לנקות את עצמי ולא לשפוט או לחוות דעה לפני שאני מכיר את אותם אנשים.
דעות קדומות יש לכולם, אבל כמו שאני לא רוצה שישפטו אותי רק לפי מראי, כך אני חייב לנהוג כלפי אחרים.
רישיקש.
הגענו לרישיקש אחרי מסע ארוך וברובו לא נוח. טוב לפחות התפנה לי ספסל שלם מתישהו בדרך, אז אפילו הצלחתי להרדם.׳
כשהגענו לתחנת האטובוס עטו עלינו נהגי הריקשות. כולם שרשו 100 רופי לכל אדם על הריקשה, בסוף סיכמנו על 50.
נסענו לגסט האוס שהומלץ לנו עליו, אבל לא היו בו חדרים פנויים, אז ביקשנו מהנהג שיקח אותנו לבית חבד. הנהג הנהן בראשו ולקח אותנו לאיזה גסט האוס, כנראה הוא חשב לגזור קופון. בשלב הזה כבר דרשתי ממנו בתוקף לקחת אותנו לבית חבד כי כבר נמאס לי מכל השטויות שלו.
הגענו לבית חבד בערך בשעה 8, הבית היה סגור, כולם עוד ישנים. התמקמנו בחצר הבית והתפצלנו למספר קבוצות קטנות כדי למצוא חדרים לכל הקבוצה.
אחרי שמצאנו חדרים התפצלנו ל2 קבוצות
יותם, נדב, עדי, אושרת, מורן, ליזו ואני בגסט האוס אחד
ואורן ובן באחר, אבל לא רחוק.
לאחר לילה אחד הבנו שאנחנו בצד הלא נכון של הגשר, אז עברנו לצד הפעיל יותר והתפצלנו לאותם קבוצות אבל הפעם אני הלכתי עם בן ואורן.
שגרת היום פה ברישיקש, למי שלא עושה יוגה, קשה מאוד.
קשה לבחור באיזה מסעדה לשבת.
נמסטה? ליטל בודהה? מון לייט? אולי סתם באיזה דאבה?
נלך להמבורגר הצמחוני ב10 רופי או לבית קפה הפלצני?
נאכל פסטה חריפה אש ברחוב או שסתם נקנה איזה אננס או מלון ונשב בגוהה ביץ?
תמיד נורא קשה להחליט.... אז מתישבים פה ועוברים לשם וממשיכים כך מהבוקר ועד הערב. כל פעם מקום אחר, עבירה אחרת ואנשים אחרים.
אחרי יומים של בטלה, החלטנו לעלות לפוג׳אי פורי לראות את הזריחה. אל הכניסה למקדש הגענו במונית, אני בן אורן ועוד אחת, ומשם התחלנו בטיפוס מליון מדרגות עד המקדש.
הזריחה מפוגאי פורי מדהימה, השמש עולה מבין ההרים וצובעת את השמים בצבעים מרהיבים.
בתחילת הדרך חזרה לרישיקש, או יותר נכון לקסמאן ג׳ולה, עברנו באיזה כפר וד הציעה לכמה ילדים לצייר איתה.
הילדים שמחו מאוד וכולם התקבצו כדי לקבל פיסת נייר וצבעי עפרון. ילדים חמודים.
בהמשך הדרך קצת התפספסה לנו ומצאנו את עצמנו על דרך לרכבים, שהיא גם ארוכה יותר מהמתוכנן וגם נטולת צל, גם מים לא היה לנו מספיק....
בדרך עברנו ליד בית ספר שנמצא בערך 30 דקות הליכה מהכפר הכי קרוב. וקיבלנו טרמפ ממשאית שלקחה אותנו כמה קילומטרים קדימה. לאחר עוד זמן מה של הליכה, ואחרי שכבר חשבנו פשוט להכנס לגסט האוס ולשכור חדר, בדיוק אז עבר אופנוען ואמר לנו שעדיף לנו לרדת מדרך המכוניות ולנסות להתחבר למסלול הקצר יותר שבתוך הוואדי.
ירדנו לוואדי ישר לתוך כפר והתחלנו לשאול על כיוון. פגשנו דבר זריז ואיך שהוא הצלחנו לעמוד בקצב שלו עד לפאתי הכפר, שם הוא עצר, הצביע על כיוון, אמר ״לקסמן ג׳ולה״ והמשיך לדרכו.
המשכנו עם השביל עד שמצאנו מקום ליד הנחל, להפסקה של תה, קפה ועוגיות.פתאום משום מקום הגיע איזה ילד לבוש בחליפת בית ספר, וביקש 10 רופי, חצוף. אז נתנו לו קצת עוגיות ופתאום הגיע עוד אחד גם הוא מבית הספר וגם הוא רוצה 10 רופי.
אחרי שהתקפלנו והתחלנו ללכת הילדים הראו לנו את הדרך וחסכו לנו הרבה זמן בכך שלקחו אותנו בדרכים שלא הינו חושבים ללכת בהם. הגענו עד ממש קרוב למפלים ושם הילדים נפרדו מאיתנו. כמובן שלילד שהראה לנו את הדרך נתנו בערך 40 רופי ואילו לילד שהלך מאחורה נתנו פחות, 10 רופי.
המשכנו למפלים, שם פגשנו כמה תיירים הודים, אמריקאים ושתי צרפתיות. הצרפתיות אמרו לנו שגם הן הולכות ללקסמן ג׳ולה ושהן יודעות את הדרך, הקלה. המשכנו איתם למטה ובדרך פגשנו את שאר הקבוצה שלנו, מתפננת במפלים התחתונים, עצרנו להפסקת אוכל שתיה וג׳וני.
אחר כך המשכנו בירידה ותפסנו לוקאל ללקסמן. אחרי המסע הזה היתי גמור ונרדמתי ליותר מ12 שעות. מ5 בערב ועד 8 בבוקר בערך. קמתי והלכתי לאכול מסאלה דוסה בדאבה.
מארק, צרפתי מצחיק. קרחת וכיפה מעוינת. מוכרן עם גוד וואלה.
באחד הימים יותם הציע שנשכור אופנועים.
לקחנו 2 ויצאנו לכביש לכיוון צפון. בדרך פגשנו עוד 2 ישראלים שהצטרפו לחלק מהדרך. הגענו למקום ממנו עושים באנג׳י עצרנו להסכם על המתקן השומם והמשכנו בדרכנו למצוא מקום עצירה עם נוף. עצרנו במקום נחמד עם נוף לגאנגאס עשינו מספר תמונות והתכוונו לחנות.
הקסדה שלי היתה מונחת על טנק הדלק של יותם וכשהוא העלה את האופנוע על הג׳ק, הקסדה נפלה והתגלגלה בקפיצות הולכות וגדלות לתוך ואדי תלול מאוד. בדרך הספקנו לשמוע אותה קופצת עד שכבר לא יכולנו לשמוע אותה.
לרדת את המדרון לא יכולנו, השיפוע שם גדול מידי מכדי לרדת.
ישבנו ואכלנו עוגיות, לקפה לא היה לי ממש חשק.
חזרנו ללקסמן התקלחנו והלכנו לבית חבד, לארוחת ערב שבת.
אחר כך חזרנו אל ההשכרה וסיפרנו שהקסדה נגנבה מהאופנוע בזמן שהתקלחתי. תשלום של 1000 רופי על הקסדה סגר את העניין. חפיף.
היום נצא לעוד טיול אופנועים נדב, אושרת, יותם ואני. הפעם משעה מוקדמת יותר.
חזרנו מהטיול. יצאנו מלאקסמן ג׳ולה כמו בפעם שעברה אל עבר הבאנג׳י, עמדו דקה דומיה לזכר הקסדה שהלכה בטרם עת והמשכנו אל האופק. בדרך לשם פגשנו דרך כורכר מלא דרדרת ואחרי כמה קלומטרים עשינו אחורה פנה וחזרנו לכיוון הכביש הסלול ואל עבר הלאקסמן. בדרך עצרנו על שפת אחד הנחלים המתחברים לגאנגאס לכוס קפה ותה וגם הקפצת אבנים על פני הנחל. כמה שעות אחרי זה כבר התקפלנו חזרה ללאקסמן. היה כיף מאוד.
לפני יומיים אחד ההודים הציע לרונן לבוא איתו לשוק של רישיקש סיטי, אז הצטרפתי לחוויה. היה עמוס בתנועה וצפירות אבל השוק נחמד. יום למחרת הצעתי לבן לבוא איתי אל השוק, כדי לראות בו עוד מקומות וגם כדי לקנות מגבת וגרביים, כמו ממקודם המקום היה עמוס ורועש, אבל מאוד מיוחד. נהנתי לראות הודו קצת יותר אמיתית. הודו שפונה יותר להודים ופחות לתיירים.

אני מתחיל יותר ויותר להרגיש שמיציתי את רישיקש. אותם המסעדות, אותם המאכלים.... צריך לראות לאן מתקדמים מפה. הכיוון הכללי נכון לעכשיו הוא רג׳אסטן, אולי בדרך לעצור בדלהי לכמה ימים.
6 שבועות אחרי תחילת הטיול והגעתי לרוויה עישונית. אני כבר לא נלהב לעשן כל היום ובמיוחד לא על הבוקר. בערב זה סבבה, אבל לא יותר מדי...

בהודו למדתי לאהוב ולהתאהב אבל עוד לא הצלחתי ללמוד איך לשדר את תחושותי אל אחרים.
בהודו למדתי להתחיל לאהוב את עצמי כמו שאני, אבל יש עוד מקום לשיפור.
בהודו למדתי לפחד פחות ממה אנשים יגידו ומה הם יחשבו על מי שאני ועל מעשי.
הלוואי והייתי פוחד פחות וחופשי יותר.
״עצמי אומר לי בהגיעיינו, אז נתחיל כל יום להתאמן״

״חופשי זה לגמרי לבד״.
היום עזבתי את רישיקש אחרי כ15 יום.
נפרדתי מבן שממשיך לקרלה ומחנה שתמשיך עוד יומיים לאנדמן ומרונן וגיל (המכונה צפריר) ומאלירן. נפרדתי גם מהמון- לייט, מהליטל בודהה, מהנאמסטה, מהפרמיד קפה עם הסיזלר תרד טופו פטריות המעולה, מהבית קפה עם המכונה של נובה-סימוליני וריח חזק של קפה מעורבב בריח של עובש וגם כמובן נפרדתי מהגנגאס.
לקחתי ריקשה מלאקסמן עם עוד 5 הודים חביבים 3 נשים ו2 גברים. קצת אחרי שיצאנו עצרנו והעלינו נוסעת נוספת, הפעם ישראלית. חמודה. שמה מורג והסתבר שאנחנו נוסעים לאותה תחנת אוטובוס. מאוחר יותר הסתבר גם שלשנינו כרטיסים לאותו האוטובוס. למרות שהיעד שלה הוא ג׳איפור ושלי פושקאר. הנסיעה בסליפר הפרטי מאוד נוחה. האוטובוס במצב טוב מאוד, בניגוד לאוטובוס אותו קיבלו זוג אמריקאים או אנגלים בשנות ה60 לחייהם. האוטובוס שלהם נראה היה מרופט יותר ולפי הבעת פניה והאגודל המופנה כלפי מטה, נראה היה שהם לא מתלהבים.
בכל מקרה, עברו כבר כמעט 4 שעות מאז שעזבנו את הרידואר ועשינו הפסקה של חצי שעה לשירותים ואוכל.
מזל שקניתי 2 בקבוקי מים לדרך, כי עד ההפסקה הראשונה הספקתי להפוך אחד מהם למשתנה ניידת ובכך מנעתי מעצמי נסיונות נואשים של להשתין מהחלון :) .

חלומות מאוד מוזרים אני חולם בהודו.
היום חלמתי את אחד המוזרים והחלטתי לתעד אותו. בחלום אני נכנס למכונית של אבא באיזה מגרש חניה לא מזוהה ומנסה להניע מספר פעמים, עד שאני מבין שהרעש שהמכונית עושה כשהיא מונעת שונה ממה שאני מכיר ושקט יותר. אני מסתובב במתחם החנייה ולא ממש מבין את הסימונים שעל הכביש, אז אני מתמהמה. אני לוקח פניה שמאלה ואיך שהוא עולה על גשר שהוא לא ישר אלה בנוי בצורת קשת/ חצי עיגול. איך שאני עולה על הגשר נקודת המבט שלי משתנה ואני רואה את עצמי בתוך המכונית אבל לא דרך עיני אלה דרך הטלויזיה. בטלויזיה מראים שאני נוסע על הגג של הגשר ולא בתוכו. הגג עשוי חומר פלסטי ואחרי כמה שניות המכונית נופלת דרך גג הגשר אל תוכו. שם אני חוזר לראות בעיני. צד אחד של הגשר מתנתק והגשר נשאר תלוי רק על צד אחד. אני רואה איש שנופל מהגשר ואת המכונית שלי גם. אני מצליח לתפוס את הגשר עם הרגלים והידיים, אבל בגלל שהגשר מקורה אף אחד לא רואה אותי. אני צועק לעזרה ואף אחד אינו שומע אותי. אחרי כמה זמן שוב ממבט מבחוץ אני רואה מנוף ענק שמוריד את הגשר, אני מרגיש טלטלה אבל מצליח להחזיק מעמד. בסוף אני שומע דיווח שמצאו אחד דרוס ואחד שניצל. ואני חושב לעצמי, לעזאזל איך זה קרה, איך הצלחתי להגיע עם הרכב לגג הגשר וזה בכלל גשר להולכי רגל...

פושקאר מקום נחמד מאוד. התמקמתי בגסט האוס משפחתי,ביחד עם אורן, במרחק כמה דקות הליכה מהמרכז הפעיל. כל יום מתעוררים מתי שהו והולכים לשוק כדי לאכול או כדי לעשות קניות. כל החנויות בעיר התחילו להציג נפצים, שרקנים וזיקוקי דינור, לכבוד הדיוואלי. כל כמה זמן נפץ התפוצץ. ילדים ארורים. אבל כולם אומרים לי לחכות לערב של הדיוואלי כדי להבין מה זה רעש. הם לא שיקרו, זה רועש בצורה איומה. משמונה בערב התחיל הבלאגן. מכל מקום מושלכים חזיזים ונפצים, אפילו מהגגות. ילדים משגרים שרקנים וזיקוקי דינור לשמים מהרחוב ומגגות הבתים. רעש אימים בכל פינה. הלכתי לכיוון בית חבד ופגשתי משפחה, אבא ושתי ילדים. הילדים זורקים חזיזים על הכביש והאבא מעודד ועוזר להם. ניסיתי לדבר איתו על בטיחות וסכנות... הוא הסביר לי על החג ועל זה שעדיף שהוא יהיה עם הילדים שלו, כי נפצים בכל מקרה יהיו, אז עדיף שהוא ישגיח. אחרי 20 דקות שאני יושב אתם המשכתי לכיוון הרחוב הראשי. בכל פינה ילדים עם נפצים, הרעש איום. הם, בנוגע לנפצים, לא רואים אותנו, הישראלים, ממטר. אחרי כמה שעות של שוטטות בין הנפצים החזיזים וזיקוקי הדינור המרהיבים, חזרתי לגסט האוס. פגשתי שם את אבי המשפחה בלבוש חגיגי עם שתי, אני מניח, נכדות שלו. הם שיחקו בכל מני זיקוקים מכל מיני צורות. אב המשפחה הסביר לי שהחג הוא בכלל חג האורות ולכן הנפצים בכלל לא קשורים לחג.
אחרי כמה ימים עזבנו, אני ואורן את הגס האוס כי הם רצו להעלות את המחיר מ250 ל800 רופי, בגלל פסטיבל הגמלים שמתקרב. עברנו לריינבוא שממוקם ממש על הרחוב הראשי. החלטטי שאני צריך לעשות קניות לטובת מתנות. לבנות ידעתי כבר שאני רוצה לקנות שאלים, אבל לא היה לי מושג מה אני רוצה לקנות לשאר, אז דחיתי את זה קצת, עד שנמאס לי. אמרתי לעצמי שאני פשוט ארד לרחוב ואסתובב עד שיגיע לי רעיון מה לקנות לכל אחד. הלכתי פחות מ 5 דקות, מצאתי חנות של פסלים, נכנסתי, קניתי 2 פסלים יפים של פילים, עשויים מעץ וצבועים יפיפה, אחד לסבתא, ואחד הביתה. יצאתי מהחנות שמח והמשכתי ללכת בדרך ראיתי כובעים קטנים וחמודים, ידעתי למי הם מיועדים- טום, שחר וענבר. לשאר האחיינים קניתי קלמרי בד חמודים עוד בקאסול. המשכתי ללכת, לא ידעתי מה אפשר לקנות לאבא, זה מסובך... מסתבר שזה לא. מצאתי חנות שמוכרת מקתש ועלי משיש, זה נראה כמו משהו מדליק למטבח, לא מאוד גדול, אבל מתאים לקטישת תבלינים. אז לאבא קניתי, גם לאמא ולכל בנות המשפחה, גם לכל האחיינים כבר קניתי, אבל מה קונים לבנים של המשפחה לא ידעתי. חשבתי אולי חולצות, אבל מי יודע מה המידה של כל אחד ואחד?! וויתרתי על הרעיון ופרשתי לחדר. יום או יומיים למחרת החלטתי שאני חייב לגמור עם המתנות. ידעתי שאם אני ארד לרחוב יהיה בסדר ואני אקבל רעיון. ירדתי בלכתי פחות מ 5 דקות ומצאתי. קניתי 3 ספרי בישול צימחוניים עם מתכונים הודיים. זהו! קטם קניות! עכשיו רק נשאר לארוז ולשלוח הביתה. לקחתי הכל לסוכנות של שמש, וב2000 רופי ארזו לי את החבילה והכינו אותה למשלוח.
מאוחר יותר באותו ערב יצאנו, אורן, בנית, אדווה ואני לאודיפור עם מונית מדלהי שהזדמנה לאזור. ג׳יפ חדש. ממש נוח.
הגענו לאודיפור לפנות בוקר, הכל שקט חשוך וסגור. אנשים בודדים מהלכים ברחובות. חיפשנו גסט האוס, אבל הכל סגור. כבר חשבנו פשוט לחכות כמה שעות עד הבוקר, אבל אורן החליט שהוא הולך לחפש. אחרי חצי שעה הוא חזר עם בשורה משמחת שהוא מצא. נכנסנו לחדרים ונפלו לשינה. הגסט האוס מפנק אבל קמת יקר. אורן שילם 400 ללילה ואני 300. החלטנו שצריך למצוא משהו זול יותר. אז הלכנו לחפש בצד השני של האגם. על הדרך פגשנו את עוז, אורית, דניאל ובלונדה, זו עם האמא. הם סיפרו שהם משלמים 150 ללילה ליחיד ולזוג קצת יותר, אבל אין חדרים אצליהם. בסופו של דבר מצאנו 2 גסט האוסים במחיר זהה של 200 לבודד ו300 לזוג. נתתי לבנית להחליט. טעות איומה, המפגרת הביאה אותנו לחירבה. גסט האוס בתהליכי שיפוץ, אצלי המים החמים בכלל לא עבדו. עשיתי טעות שהקשבתי לה. עשיתי טעות שלא הלכתי יום למחרת. לא משנה, עכשיו אחרי שהן הלכו עברתי לחדר של אורן ויש מים חמים.
באודיפור יש אגמים וארמונות על איים. יש אפילו קניון ענק. אני ואורן נסענו לראות את הקניון ובעיקר את המקדונלדס. היה טעים.
באחד הימים שיעמם לי, אז הסתובבתי קצת לבד. איזה הודי ראה את האופניים על החולצה שלי ושאל אם אני מחפש לקנות. אמרתי שכן אז הוא הראה לי אופני שטח של בן דוד שלו. הסברתי לו שאני מחפש אופני כביש, אז הוא הסביר לי איפה לחפש, הוא נתן לי שם של חנות ואמר שזה ליד שער דלהי. ישבתי איתו קמת ודיברנו על הסכסוך הישראלי-פלסטינאי ועל בנות ואופניים. נפרדתי מהם לשלום והמשכתי לדרכי. הסתובבתי קצת והלכתי לאכול שניצל צ׳יפס סלט וצ׳פאטי במינרווה. הסתכלתי במפה איפה זה שער דלהי, והבנתי שזה לא ממש רחוק, אז החלטתי ללכת למרות שלא היתה לי מצלמה. טעות. הלכתי איזה חצי שעה עד השער ובדרך ראיתי את הודו. שווקים צבעוניים, תבלינים וירקות. כלי בית ממתכת, סירים ענקיים ובגדים. אני חושב שלא ראיתי אף תייר באזור שער דלהי. הגעתי לאיזה חנות אופניים, שאלתי לגבי מחירים, הוא אמר שהארקולס סינגל ספיד עולות 4500 והוא גם נתן איזה מחיר הזוי ומאוד נמוך על אופני טרק מדון. מחיר כל כך נמוך שהוא לא הגיוני, פחות משליש מחיר מהרשת או מהארץ. בבירור ברשת מאוחר יותר, הסתבר שהדגם בכלל לא במלאי בהודו. אותו בחור שלח אותי לעוד חנות אופניים, של דוד שלו. הגעתי לשם בריקשה, מקום נחמד אבל כמו בחנות הקודמת אין אופני כביש בתצוגה. ישבתי ושאלתי מחירים, הוא נתן לי מחיר אחר למדון, הוא פשוט המיר את המחיר שהוא מצא ברשת מדולרים לרופי. במחיר כזה עדיף לקנות בארץ וגם לקבל אחריות...
יומיים למחרת, חמוש במצלמה חזרתי לשער דלהי על מנת לצלם.קניתי מכנס קצר ועברתי בעוד חנות אופניים, גם שם זרקו מחירים מאוד נמוכים, הפעם על קנונדייל, אבל המוכר אמר שהבן שלו יבוא והוא יודע מחירים מדוייקים. אחרי חצי שעה הוא בא. הוא טלפן לחברה וניסה לברר על כמה דגמים ששאלתי, הסתבר שאין אותם במלאי בהודו בכלל, אז הוא נתן לי כתובת של אתר אנטרנת שם אני אוכל לראות דגמים זמינים ומחירים. יצאתי מהחנות והמשכתי להסתובב, יש לי זמן, אין לאן למהר. הכי הרבה נתפוס ריקשה חזרה. הלכתי וכולם הסתכלו עלי מוזר, כי הייתי התייר היחידי ברחוב. מצאתי איזה חנות של ריי-באן אבל לא מצאתי משהו מעניין. אחר כך ראיתי חנות אופטיקה עם סטנד של משקפי שמש לא ממותגות, בעיצובים מועתקים במחיר מגוחך של100 רופי לזוג. קניתי 2 זהים, אחד באדום ואחד בצהוב. 2 זוגות במחיר של פחות מ8 שקלים לאחד.
חזרתי לחדר, שמתי את הדברים והלכתי לאכול מוזלי נהדר, זה שביומים האחרונים אכלתי כארוחת בוקר עם אורן.

סיוטי לילה, אני שונא אותם!
אני בחדר אוכל, השעה בערך 8 בבוקר. הרבה אנשים בהגשה, גם אני ואמא שם. אני אומר לאמא שאני רוצה ללכת הביתה אבל אמא אומרת שמסוכן מדי ובעוד שעה, ב 9 יתחילו נפילות וצריך להיות בחדר האוכל במרחב המוגן. אני אומר לה שלדעתי הם יפתיעו אותנו וביום הם יתחילו בשמונה וחצי. כולם מגחכים ואומרים, אל תדאג, רק ב 9 זה יתחיל.
מטוס כבד ומגושם טס באיטיות ונמוך באויר, אנחננו יוצאים לראות. הוא עושה סיבובים מעל החדר אוכל ואז נופלת לי ההבנה שהוא עומד לרסק עצמו על החדר אוכל. אני מתחיל לצעוק לכולם שיזהרו כי אני בטוח שהוא רוצה לרסק עצמו על גג החדר אוכל. מייד אחרי זה הוא מתרסק באיטיות על החדר אוכל ואני רואה מהחלונות שהטייסים לא מתים. צעקתי שחייבים לברוח כי אולי הוא נושא חומר נפץ ושהוא יכול להתפוצץ. פתאום הטייס יוצא מהמטוס ומתחיל לרסס. לי אין נשק, אבל כמה אנשים מתחילים לרסס אותו. אני רואה בבירור כדורים פוגעים בו. פתאום, על הדשא איפה שהפינה של קיבוס נוחת מסוק גדול מלא מחבלים. הוא נוחת ופורק. מלא מחבלים חמושים מתחילים להסתער עלינו ולרסס לכל כיוון.אני נשכב על הדשה מנסה להסתתר מאחורי עץ שמסביבו ערוגה עגולה ומוגבהת. התעוררתי השעה 4:20 לפנות בוקר. אני שונא סיוטים.
כבר התעוררתי, אז ניצלתי את הזמן לאכול קצת סרטים וגם כדי לכתוב את מעללי פושקאר ואודיפור. וגם כדי להעלות על הכתב את סיוט הלילה האחרון.
השעה כבר 6:10, בוקר טוב... או לילה טוב. היום נחליט לאן ממשיכים ומחר אני כבר רוצה לבצע.


-עד כאן כתבתי בהודו, ממש תוך כדי הטיול-

על דלהי לא כתבתי, אבל הייתי בה כשבועיים, בהם בילתי את מירב זמני עם החברה מבית חב"ד.
הם נתנו לי לראות פן אחר ממה שהכרתי ובזכותם אף זכיתי לבקר חולה ולהניח תפילין, דבר שלא עשיתי מלא שנים.
גם הסתובבתי במלא שווקים, בניהם שוק האופניים ושוק התרופות ושוק הציוד הרפואי.
דלהי, בניגוד למה שרוב הישראלים חושבים, מעניינת מאוד.
כמובן בתנאי שיוצאים מהמיין בזאר.

הייתי בדלהי שבועיים בעיקר כי חיכיתי לאירוע האופניים שהתקיים בצמוד לדלהי, במקום שמשמש כמסלול פורמולה 1.
היה אירוע מרשים שהתחיל בהזנקה של רוכבים מקצועיים (למשל קבוצת אסטנה הייתה שם)
ואז הזניקו את כל העממיים ואני עמהם ל4 הקפות של המסלול.
הגעתי לרכיבה על אדווילים ויצאתי מהרכיבה עם חום
ברכיבה בדלהי
ברכיבה בדלהי
פורסם על ידי geva halperin @ :2/28/2013 10:50:47 PM
 16/9/2012   עדכונים עדכונים 4884
נגמר פרק אריאל והלימודים בחיי.
לצערי הודיעו לי שלא אוכל להמשיך ללמוד בגלל מספר קורסים בהם נכשלתי.
ההודעה הזו מאוד אכזבה אותי. למרות שכחודש לפני ההודעה, חשבתי בעצמי על לפרוש מהלימודים.
מאוד רציתי לעסוק בתחום המכונות, אבל כעת צריך לאגור כוחות, "לחשב מסלול מחדש"
ולהמשיך הלאה בכל הכח.
לאחר שהודיעו לי את ההודעה המצערת, קבעתי לנסוע להודו, לנקות קצת את הראש
ולנסות לראות לאן אני רוצה לפנות.
האם יש בי את הכוחות להמשיך את התואר אבל במכללה פחות "נחשבת".
האם אני רוצה לנסות להמשיך לכיוון ההנדסאים.
האם אני רוצה לשנות כיוון להדרכת חדרי כושר.
האם אני רוצה לעבוד בחנות אופניים.

לא יודע איך לבחור, לא יודע מה לעשות.
מה שבטוח שזה הולך להיות צעד קשה.
כי זה אומר ממש לצאת מהחממה שבקיבוץ ולמצוא עבודה ודירה מחוץ לאזור החם והנוח שלי. אזור שאני לא מכיר ויותר מזה אף אחד לא מכיר אותי.


בזמן האחרון כשאני פה בקיבוץ, אצל ההורים. אני יוצא לרכוב מדי פעם פה בסביבה.
במרחקים של 60-70 ק"מ וכשאין זמן אז סיבוב קצר ומהיר של 25 ק"מ.
סוליקו, רק אני והאופניים.
אבל מידי פעם יוצא לי לראות איזה רוכב אני מניח שהוא יותר צעיר ממני בכמה שנים. יצא לי לנסות לרדוף אחריו כמה פעמים, אבל לא יצא לי לדבר איתו.
בשבת האחרונה, ממש כשיצאתי מהאלונית, זיהיתי אותו יוצא מכיוון כפר עזה.
חברתי אליו ודיברנו קצת.
קבענו לרכוב לכיוון צומת סילבר ומשם לקיבוץ נגבה ודרך המושבים (עצם, תלמים חלץ) חזרה לשדרות והביתה.

כבר בהתחלה הבנתי שהרוכב הזה חזק ממני בכמה מידות.
השתדלתי לשבת לו על הזנב חזק ואפילו מדי פעם לקחת הובלה, כי לא נעים כל הזמן להוות "משקולת".
הצלחתי להחזיק רק מעט זמן מקדימה כל פעם ואז הוא לקח חזרה את ההובלה.
בעליות הוא משך חזק.
אני לא יודע איך הוא מצליח להאיץ כל כך חזק בעליות.
באזור נגבה כבר לא הצלחתי להחזיק אתו והוא פתח פער.
כבר חשבתי שזהו, אני מוותר, ממשיך בקצב איטי הביתה.
אבל הוא לא וויתר לי. הוא חזר אלי ועזר לי לשמור על קצב.
כשאמרתי לו תודה- הוא חייך ואמר לי בנדיבות שאנחנו רוכבים ביחד, והוא לא נוטש.
איזה לב זהב יש לבחור הזה! זה בכלל לא מובן מאליו.
כבר "ננטשתי" פעם באיזה חור, הרחק מאוד מהבית, לא מאשים אף אחד, אבל זה רק מראה איזה לב זהב יש לבחור הזה.




אחרי הרכיבה הזו, הבנתי שאני לא חזק כמו שאני חושב שאני או כמו שאני רוצה להיות.
אני לא מספיק חזק הן מבחינת כושר והן מבחינה מנטלית.
אני צריך ורוצה בעתיד להשתלב בקבוצת רכיבה חזקה.
להציב לעצמי מטרות מאתגרות ויעדים לכבוש.
קצב ההתקדמות שלי עד כה הוא לא מאוד חזק, אבל כן יש התקדמות...


פורסם על ידי geva halperin @ :9/16/2012 1:16:12 PM
 14/4/2012   סוף סוף חופש! 4861
סוף סוף הגיע פסח ואיתו חופש א-ר-ו-ך של שבוע.
זמן מעולה לצבור קילומטראז' על הרגליים.

את החופש פתחתי ברכיבה ארוכה (127 ק"מ) מאריאל לסעד
ובמשך החופש עשיתי מספר רכיבות מישוריות (סוף סוף)
ובסופו של דבר במהלך החג הייתי על האופניים למשך:

14:18 שעות (כולל הרכיבה הביתה)

עברתי מרחק של 385.8 ק"מ

טיפסתי 1698 מטר.

ושרפתי (בחישוב גס) 14,691 קלוריות.

"ויעבידו מצריים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם "... בקילומטרים רבים,בכאב ברכים ורגלים, בערפל וגם בחום.
24 minutes ago · Like
ביציאה מהמכללה ובכיוון כללי- הביתה
ביציאה מהמכללה ובכיוון כללי- הביתה
פורסם על ידי geva halperin @ :4/14/2012 5:19:59 PM
 8/1/2012   חזרתי לדווח 4853
כבר כמעט חצי שנה עברה לה מאז הפעם האחרונה בה כתבתי את עצמי.
והרבה קילומטרים עברו תחת אופני.

אני ממשיך לרכוב (אם כי בחורף, לצער, פחות) וממשיך לשמור על משקל תקין.

אם בפעם האחרונה התגאתי ברכיבה בת 50 ק"מ, היום אני יכול לומר שגם זה כבר "קטן" עלי.
כבר ראיתי על הספידומטר 120 ק"מ ואפילו בכיפור גמעתי 220 ק"מ (מאריאל לעתלית)

1311672ברכיבת כיפור, אפילו ניב ליבנר כיבד אותנו בנוכחותו

רכבתי עם ניב לבנר, הצטלמתי עם רן מרגליות וראיתי את קונטוד.
ואפילו רכבתי "עם" קונטאדור בסובב הגליל המערבי, רכיבה יפיפיה, עם נוף עוצר נשימה, אנשים טובים וטיפוסים כואבים (ואפילו רכבתי לא מחובר).

רק רציתי להוסיף תודה לאלו שראו אותי רוכב עם נעלי ריצה ו"צחקו" עלי, אמרו שאין מצב שאני אסיים.
כשאמרתם לי שלא אצליח לסיים, אמרתי לכם שהכל עניין של זמן, אבל לסיים אני אסיים.
ואכן סיימתי.
אומנם לא הובלתי את הפלטון של קונטאדור, אבל סיימתי בכבוד.


לאחרונה קניתי גם נעלים של חברת dmt ופדלים של shimano, ע"מ לרכב "נכון" יותר,
ובתקווה שזה יעזור ויגרום גם לשיפור בזמנים.

ובקרוב אני קוצה להוסיף ל"ארסנל" שלי גם רולר, כדי לעבוד על דיווש נכון יותר ויציבה טובה יותר.

רכיבת כביש זה לא קל, אם קל לך אתה כנראה בתחנת הדלק, אוכל.
אבל עם הקושי באה ההנאה ומגיע גם הסיפוק.

טוב, הרולר הוסף לארסנל.
לצערי בזמן האחרון אני לא מצליח להתפנות לרכיבה אמתית בחוץ גם בגלל הגשמים וגם בגלל העבודה והלימודים. מזל שלפחות אפשר מידי פעם לעלות על הרולר לאיזה שעה.
עם רן מרגליות אשר הגיע במקום השני בקריטריום בירושליים
עם רן מרגליות אשר הגיע במקום השני בקריטריום בירושליים
פורסם על ידי geva halperin @ :1/8/2012 8:18:30 PM
 15/7/2011   מי היה מאמין?! מהפך! 4809
השבוע, לפני שנה, התחלתי תהליך לשינוי אורחות חיי!
ובחיי שהתהליך (החשוב מאוד הזה) היה קשה, אך מאוד הכרחי.
במהלך השנה הזו-
צלחתי את הכנרת (3.5 ק"מ)
רצתי 5, ואפילו 10 ק"מ,
ולפני כחודשיים אפילו קניתי אופני כביש והתחלתי לרכוב.
אפילו הגעתי ל50.5 ק"מ (אריאל-צומת גיתי-צומת יקיר-מחלף שער שומרון-אריאל)
ואפילו בזמן סביר של 02:05:57.

אז לסיכום השנה האחרונה- מה היה לנו-
דבר ראשון היו הרבה לימודים, אבל לא בזה הפוסט עוסק.
הייתה החלטה להתחיל את התהליך (החלטה חשובה, שנבעה גם מלחץ מסיבי מהסביבה בכלל
ומצד אחי בפרט[תודה לך!])
היה רעב, והיה גם שובע.
הייתה החלטה נוספת -לצלוח את הכנרת (שוב תודה לאחי, בלעדיו זה לא היה קורה)
היה קשה והיה כיף.
היה משמח והיה מתסכל.
היו עליות והיו ירידות (כמעט בכל המובנים)

ובקיצור- הורדתי כ27% מהמשקל.
מבערך 110 קילו לכמעט 85 קילו.

תודה לכל אלו שאמרו לי שאני שמן.
תודה לכול מי שעודד ונתן עצה.
תודה לכל אלו שיותר טובים ממני, על שנתתם לי את הרצון העז "לרדוף" (אפילו שלא ידעתם שאני רודף אחריכם...).
אתם תמשיכו "לברוח", ואני אמשיך "לרדוף", אבל תתכוננו, כי אני אשיג אתכם!


תמונה לסיכום שנה
תמונה לסיכום שנה
פורסם על ידי geva halperin @ :7/15/2011 4:54:50 PM
 7/3/2011   עדכון קצר לאחר העדרות ארוכה. 4773
כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן, למרות שהיה לי כמה רעיונות וכמה דברים לפרוק, לא יצא לי להתפנות לכתיבה.
השבוע קיבלתי את האיפון הישן של אחי (איפון 3), חוץ מזה שאני שורף עליו זמן במשחקים ומוזיקה,
מצאתי גם אפליקציה מאוד נחמדה, שגרמה לי לצאת לרוץ בחוץ.
המסלול שלי, הוא לא משהו לדעתי, הוא מתחיל בעליה קצרה ואז ירידה ארוכה ואז שוב עליה, די חזקה בערך 800 מטר +- אני חושב.
הריצה בחוץ שונה מאוד מהריצה בחדר כושר, אני פחות שולט בקצב ולכן הקצב פחות אחיד, פתאום אני רואה שאני בקצב גבוה, אז אני מאט וחוזר חלילה.
גם המאמץ הוא שונה, בירידות אני מרגיש שאני בולם את עצמי, והגיד בעקב מתאמץ ולא נוח ואפילו קצת כואב (אבל עבר אחרי חצי שעה של מנוחה)
ובעליות, את העלייה האחרונה כבר לא רצתי, הלכתי-זו באמת עליה קשה...
קצת נתונים:
"Joggy Coachלאפליקציה קוראים:"
זמן ריצה: 00:18:01
מרחק: 2.90 ק"מ.


לילה טוב.
פורסם על ידי geva halperin @ :3/7/2011 1:12:32 AM
 16/1/2011   נו אז פתחנו בלוף אה סליחה בלוג, מעניין... בוא נראה לאן נתגלגל עם הזמן 4731
פתחתי את הבלוף בבדיחות הדעת ובקלות ראש.
יש לי הרבה מה לכתוב, ואני לא יודע ממה להתחיל.
אז חשבתי להתחיל בהתחלה-

שמי גבע ואני ש-מ-ן! או יותר נכון הייתי ש-מ-ן ועכשיו אני שמנמן
וחסרים לי רק עוד 4 קילוגרמים עד למשקל היעד-85.
נכון לתחילת החודש השביעי (יולי) ב2010 שקלתי 110 קילו
עד אז לא הצלחתי להפנים שאני ש-מ-ן וממש לא בכושר ואז הגיעה ההחלטה
וההבנה- אתה ש-מ-ן תתחיל לעשות משהו עם עצמך!
אבל מה עושים...? טוב נרשמתי לחדר כושר, שרחוק מהדירה שלי כרוחק המרווח בין בלטה לבלטה
ברצפה וכמרחק שכבות בצק הקדאיף בקנאפה- באמת, החדר כושר מרוחק מהדירה שלי כ 6 מטרים!
אז החלטתי לקחת את עצמי לשם, לרוץ, להרים משקולות ולהפחית באופן משמעותי את כמות האוכל, והשטויות שאני צורך.
לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה לרוץ קילומטר, אבל לא הצלחתי אפילו לרוץ 500 מטר מבלי לעבור להליכה- המצב בקנטים.
עם המשקולות היה קצת פחות קשה והרבה יותר התחברתי לזה (נו, עצלן בטלן שכמוני)
למרות שלא אהבתי לרוץ החלטתי שאני חייב, והתחלתי לשלב הליכה מהירה ומעט ריצה, כשכל אימון ההליכה התקצרה והריצה התארכה עד שבסוף הצלחתי לרוץ קילומטר אחד שלם!
איזה הרגשה נפלאה! ההתמדה משתלמת!
זה היה שיא מבחינתי כי הפעם האחרונה שרצתי 2 קילומטר אני חושב שהייתה כשהשתחררתי מהצבא בנובמבר 2007.
בכל אופן הצלחתי להתמיד ולרוץ קילומטר אחד א-ר-ו-ך ולא האמנתי שאני מסוגל לרוץ יותר מזה-
אז מה שהיתי עושה זה לרוץ את כל הקילומטר ואז להשלים בהליכה מהירה ל30 דקות "אירובי"
אימון אחד, ממש לאחר ששמתי מוזיקה חדש בנגן, שקעתי במוזיקה, ופתאום,ממש בלי לשים לב,
מצאתי את עצמי ממש קרוב לסיום 2 קילומטרים של ריצה!
איזו התרגשות! איך עשיתי את זה?! לא שמתי לב, וגמעתי מרחק "מטורף" של 2 קילומטרים בריצה ולא סתם ריצה, ריצה רצופה! בלי ללכת בלי לעצור,ריצה!
גם המשקלים של האימון עלו ועלו.
אני יכול- זה נכון אני יכול לגמוע 2 קילומטרים בריצה, אז סיכמתי עם עצמי ואיתי שמעכשיו
כל אימון רצים בין 1.5 קילומטרים ל-2 קילומטרים ואז משלימים לא לחצי שעה אלה לשעה עגולה של הליכה מהירה (7-8 ברמות של ההליכון) ורק לאחר אותה שעה אני עובר לאימון כוח שמחולק באופן גס לאימון של ab.
אחרי החודש הראשון של האימון כבר ניתן היה לראות שינוי א-ד-י-ר במשקל!
ממשקל של 110 קילו ירדתי למשקל של, לא תאמינו, 99 קילו!
ירידה יפה מאוד של 11 קילו,איזה כיף!

ואז ביום בהיר אחד, אני מקבל טלפון מאחי וכדרך אגב הוא שואל אותי אם אני רוצה להשתתף בצליחת הכינרת ולשחות 3.5 קילומטרים.
כמובן שסירבתי, אני פדלאה! בקושי רץ אלפיים ואתה רוצה שאני אשחה שלוש וחצי קילומר?!
איך סבתא הייתה אומרת? "א-משיגינע!" אין מצב! לא שחיתי כבר שנים!
אבל לאחר חודש, התרככתי, והעזתי לשאול אותו, יש מצב שנשחה רק קילומטר וחצי?
התשובה הייתה חד משמעית-לא!
טוב, עם חשש כבד אמרתי-כן.
וכך חודש וקצת לפני הצליחה הגדולה התחלתי להתאמן בשחייה, עזבתי את החדר כושר (אני עוד אחזור..)והלכתי לבריכה (הפעם המרחק כבר גדל כי הברכה רחוקה וצריך ללכת כקילומטר,ברגל,בשש בבוקר) והתמקדתי בשיפור הסגנון ובשיפור הסיבולת.
התחלתי באימונים של קילומטר וחצי מאתר "שוונג", לקחתי טיפים מ"עולם המים".
לקחתי את השחייה באופן רציני עשיתי 2 אימונים ביום! בבוקר אימון לשיפור הגריפה וסגנון החתירה
ובערב את האימון מהאתר.
היה קשה! אבל כיף! מאוד כיף!
שבועיים לפני הצליחה עברתי לאימונים של השלושה וחצי קילומטר.
המרחק ארוך והדרך קשה. אבל אין בררה! חייבים להתקדם, מוכרחים להצליח.
חוץ מזה שהשתפרתי בשחייה גם המשכתי להשיל ממשקלי , וכעט אני עומד על כ- 91.5 קילו.
ירידה מאוד יפה! ועברו רק(!) שלושה חודשים הבגדים כבר גדולים עלי!

16/10 יום הצליחה, אנחנו מגיעים לכנרת על הבוקר, אני בחששות כבדים, מה יהיה, איך יהיה, ואיך אני אסיים מרחק כה רב באופן רצוף.
שמחתי לשמוע שיש רפסודות כל 500 מטר שם אפשר לנסות להתאושש.
לא היה קל, אבל גם לא קשה מידי, המים היו עכורים והראות בהם הייתה ממש אפסית!
חשבתי שבכנרת המים צלולים, לא שיערתי לעצמי שהמים כל כך מלוכלכים.
שחינו לאט, קצת חתירה הרבה חזה ואפילו בדרך עצרנו על מספר רפסודות כדי לנוח.
היו מלא אנשים, ממש פסטיבל, איזה יופי של אירוע!
סיימנו את הצליחה! בכשעתיים!
אפילו קיבלנו שוקו ולחמנייה וגם מדליה, אני חושב שזה השוקו הכי טעים ששתיתי אי פעם, והלחמנייה-אין דברים כאלו!
בשבוע לאחר הצליחה, נקרעו המפרשים וכל הרוח שהייתה בהם ברחה.
סיימנו עם הצליחה, מה עושים עכשיו?
מה המטרה הבאה?


*השמן בספידו-נא לצאת מהמים!*
בתחילת הצליחה.
2

***בגלל שאני לא יודע להוסיף כתבה חדשה אני אמשיך לכתוב על אותו הבלוג שכבר פתחתי***

אז... על מה דיברנו?
אה, כן, על זה שאחרי שהצליחה נגמרה נשארתי עם חור בלב, כי אין שום מטרה באופק.
אז עברו להם שבועיים, שבמהלכם די חיפפתי באימונים.
בסוף נמאס לי, והחלטתי שאני ממש חייב לחזור להתאמן!
אז חזרתי לחדר כושר ושוב פעם המטרה הייתה רק לשרוף קלוריות, מטרה חשובה, אפילו חשובה מאוד, אבל משעממת.
שוב לרוץ 2 ק"מ שוב למשוך את ההליכה לשעה, ואז לעשות אימון אנאירובי....
משעמם...
ואז- חבר שלפי דבריו לא תאמן הרבה זמן, נרשם גם לחדר כושר.
פעם ראשונה שראיתי אותו בא לחד"כ ואני על ההליכון, רץ בפאסון כאילו כלום, חושב לעצמי שיסתכל ויקנא איך אני רץ 2000 רצוף.
אני רואה אותו רץ,ואז הולך קצת ואז רץ... ושוב...ושוב...
ואני רץ "כאילו אין מחר", מסיים את 2 הקילומטרים בזמן נחמד ועובר לאימון אנאירובי.
אחרי האימון שאלתי אותו כמה הוא רץ, כדי להראות לעצמי שאני יותר טוב...
נפלה לי הלסת והיתי צריך לגרד אותה מהריצפה כששמעתי שהוא רץ במשך 45 דקות- 4 ק"מ.
איזה מבאס- אני כל כך הרבה זמן בחדר כושר ואני לא מצליח לעשות מה שאדם שטוען שהוא לא בכושר עושה בקלילות....
מבאס!
טוב אז החלטתי שאני "מחזיר מלחמה", סוף סוף מישהו בא ואשכרה ניער אותי, נתן לי מטרה חדשה, מוטיבציה!
אז יום למחרת החלטתי שגם אני רץ 4 ק"מ לא אכפת לי הזמן, העיקר 4 קילומטר.
יום למחורת בערב,אני מגיע לחד"כ שם את האוזניות ועולה להליכון
ורץ 2 ק"מ, הולך 500 מטר, רץ קילומטר, הולך 500,ואז רץ קילומטר אחרון!
אשכרה הגעתי ל 5 ק"מ!, בחיים שלי לא חשבתי ולא דמיינתי שיש סיכוי,אפילו קלוש(!) שאני אוכל או אפילו ארצה ואשאף לרוץ 5 ק"מ, אבל ואלה הצלחתי! הצלחתי!
וזה אפילו לקח לי רק (ואני מבטיח להשתפר!)- 34:02 דקות.
זה הצית בי ניצוץ, זהו אני יודע מה המטרה הבאה!
המטרה הבאה זה טריאתלון!
אני לא יודע מתי, אבל אני יודע שיש מטרה, יש כיוון.
כמה ימים לאחר מכן, אני חוזר לחד"כ, איזה באסה כל ההליכונים תפוסים...
מה עושים?!?
טוב, למזלי האופניים האלו שבצד עומדות בודדות.
אמרתי למה לא, בא ננסה, נעשה 5 קילומטר,נסיר את החלודה.
עליתי על האופניים, מהר מאוד הגעתי ל5 ק"מ, אני על דופק של כמעט 160, בסל"ד של בין 80 ל-90
אומנם על רמה יחסית נמוכה, אבל נהנה! אשכרה נהנה!
לא נמשיך ל10?
מגיע גם ל10, לא נמשיך ל15?
גם לשם הגעתי!
טוב נמשיך ל20!
הגעתי ל20 ק"מ, היה ק-ש-ה, אבל איזה דבר מוזר, זה היה מאוד,אבל מאוד- כיף!
אני מזיע כמו חמור, אבל החיוך....החיוך לא יורד.
למה אף אחד לא סיפר לי איזה סיפוק ואיזה הרגשה נפלאה זה לשבור מחסומים?!
המחסום הבא שנשבר היה ריצה רצופה, אשכרה ריצה רצופה, של 5 קילומטר.
בלי ללכת,בלי לעצור- שמתי את ההליכון על מהירות קבוע של 9.1 ורצתי 5 ק"מ
בפחות מ33 דקות.
נכון, זו לא ריצה מאוד מהירה... אבל זו ריצה אמיתית!
אני חייב להשתפר! אני יודע שאני יכול!
אני אשתפר! וזו הבטחה!
לילה טוב.


אני חושב שהשיפור הכי מורגש שעובר ועד יעבור עלי בהמשך הוא השינוי המחשבתי.
איך אחי הגדול אומר תמיד- "הכול בראש!"
הוא צודק.
היום לפני שהלכתי לח"דכ החלטתי שאני לא יורד מההליכון עד שאני לא מסיים 10 ק"מ של ריצה, אז רצתי, הגעתי כמעט ל5 וכמעט נשברתי! אבל לא נתתי לעצמי להישבר! וגם ב7 כמעט נשברתי ושוב לא נתתי לעצמי לברוח מהמטרה!
נכון לא את כל ה10 רצתי, (מהקילומטר ה5 עשיתי 1 ריצה 0.5 הליכה מהירה)
ולקח לי להשלים את ה"מסע" 69 דקות (1:09) .
אבל עשיתי זאת, שברתי עוד מחסום, הראתי לעצמי שאני מסוגל.
היה קשה, לקראת הסוף כפות הרגלים והבטן כבר כאבו, אבל היה טוב. אחלה אימון.
לילה טוב.


שבוע טוב.
אני רוצה קצת להשוויץ-
מי שכבר קרא עד כאן, בטח יודע שהיתי שמן ושקלתי 110 קילו.
אז אני רוצה קצת להשוויץ ולהראות איז המהפך עברתי עד כה.
למרות שהדרך עוד ארוכה , עברתי כבר כ80% מתהליך ההורדה.
11111111111111

בספורט יש כנראה משהו ממכר, אני עוד לא סגור על מה בדיוק בספורט גורם לזה,
האם זה הספורט עצמו והאנדורפינים שמשתחררים כתוצאה מהפעילות,
או שזה תחושת ההישג והרצון להשתפר.
באמת מעניין אם יש מחקרים על זה.
בכל אופן, היום הלכתי לחד"כ, ושיפרתי את ריצת ה5 מ 32:50 ל 31:40.
רוב הסיכוי שהשינוי הגדול יותר הוא בראש, ולא רק בכושר, רצתי על קצב של 9.5-9.7
ובערך ב700 מטר האחרונים דפקתי ספרינט שהתחיל ב12 ונגמר בבערך 14.
היה כיף!
לילה טוב.
ללא שם



היה קשה.
היה קשה וטוב שהיה- היום עליתי מדרגה והחלטתי לשלב.
אז כספתח פתחתי ב 5 ק"מ ריצה במהירות סבירה ועם שיפועים משתנים בין 0 ל 5,
ואז כדי לגוון ירדתי מההליכון (או שמא נקרא לו ריצון) ועליתי על אופני הכושר ל 10 ק"מ בלבד.
ולקינוח- ריצת 2 ק"מ במהירות סבירה מינוס....
היה אימון מאוד כיף וקשה.
לילה טוב!
פורסם על ידי geva halperin @ :1/16/2011 2:57:58 AM
 הבלוגים שלי
  
הוסף בלוג
 הקישורים שלי
 לפורום של הבלוג
קישור
 מועדפים
הוסף למועדפים!
 אני בהרים
כתבות שלי
סקירות המוצרים שלי
סקירות המסלולים שלי
המכירות שלי
תמונות שלי
 התמונות שלי
תגובות לבלוג
אחד שלא כותב בלוג
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
תאריךמחבר\תהודעה
 5/8/2014 :17:50 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  שלמה אלון עם תוכן  חזק חזק
 16/1/2011 :09:20 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אלעד פלטין --Momentum-- עם תוכן  כל הכבוד
 16/1/2011 :12:11 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  geva halperin עם תוכן  תודה רבה, כיף לשמוע עידוד!
 25/1/2011 :08:04 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  הדר סוברי עם תוכן  אין עליך אח שלי!
 25/1/2011 :09:44 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  geva halperin עם תוכן  


[ ]
לפרסום זה יש: 5 הודעות

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2017