תשכחו מהכלל שאומר שאסור להכליל. בחורות תמיד צודקות, נקודה.
והנה הסיפור. באחד הערבים קבעתי, אחרי טקסי חיזור שנמשכו כמו נצח, עם אחת הבחורות השוות ביותר שלמדו איתי. המתח המיני בינינו היה קיים לא מאתמול, ורק חיכה למצוא הזדמנות מתאימה לתעל את עצמו לפגישה ראשונה. אז קבענו לערב. היתה לי תחושה טובה.
היו אלה ימי הבטלה המאושרים שלי, מה שאמר רכיבות ארוכות במשך היום – בלי מטרה מוגדרת, ולאן שהאופניים מובילים אותי – ויציאות בערב, עד השעות הקטנות. החיים הטובים.
באותו בוקר, בערך 12 שעות לפני הפגישה, התרחשה תקלה מצערת בקרבי האופניים הנאמנים שלי, תקלה שדרשה הליך כירורגי פולשני. לא ניכנס לפרטים טכניים מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג בפרטים טכניים. הכי טכני שאני יודע זה לדווש.
שכן שלי, שהוא גם חבר, הציע לי לקחת את אופניו לסיבוב היומי שלי. אי אפשר לעמוד בפני מכור כרוני, נכון? דקות ספורות לאחר שעליתי על האופניים, גיליתי שמשהו מוזר מתרחש. אולי אוכף, או שמא תנוחת ישיבה, שגרמה לחוסר נוחות שם למטה. ביצים וכאלה, אתם יודעים.
ביצים או לא ביצים, את ההצגה לא מפסיקים. טקס זה טקס, ורכיבה יומית זו רכיבה יומית.
בערב, כמה שעות אחרי הרכיבה וכמה דקות לפני הפגישה, התחושה העמומה הפכה לכאב לא נעים. אך הכאב נמוג במקצת כשפגשתי אותה, עם שמלה קצרה שלא השאירה מקום לדמיון.
"מצאתי גן קטן, נסתר ואינטימי, ליד האוניברסיטה", היא אמרה בקולה המתוק. אלו המילים שהייתי צריך לשמוע. ואני, צייתן, הולך איתה לכל מקום שאליו תוביל אותי.
אבל הכאב התגבר. הלא נעים הפך למיחוש מציק. מצאנו את הספסל האולטימטיבי, בפינה חשוכה במידה הנכונה, והתיישבנו. מצחקקים. האמת, היא זו שצחקקה. לי פשוט יצאו גניחות לא רצוניות.
מצב בעייתי: גם כואב רצח וגם יכולת השיפוט נפגמת. ככה אפשר להרשים בחורה? בכל מקרה, היא היתה מהבחורות היוזמות, ותוך זמן קצר החליטה שבא לה לשבת על הברכיים שלי. אחרי שתי דקות של תרגילי נשימה מאומצים שיתפתי אותה בבעיה הקטנה שלי.
הבעיה היותר גדולה היתה שהיא הבינה את זה כרמז גברי שחוק, כזה שמשתמשים בו כשהיצר מתלהט והמוח מוותר על הפיקוד. היא פשוט חשבה שיש לי כאבי ביצים אורגינליים. היא חייכה ואמרה "אין בעיה, נפתור את זה טיק-טק". היא לא האמינה לי שזה לא רמז. חשבה שאני משחק איתה ושיתפה פעולה.
רק כאשר נשברתי והודעתי חד-משמעית שאת המשך הפגישה נבלה בחדר מיון, קלטה את גודל האירוע. דידיתי בחזרה למכונית, כמו קאובוי במערב הפרוע שירד מהסוס אחרי שבוע של רכיבה. הגעתי למיון קרוע. זחלתי לשם עם דמעות בעיניים, והיא מצדה התעקשה ללוות אותי כל הזמן.
אין ספק, בילוי אולטימטיבי לפגישה ראשונה. מפה הכל רק יכול להשתפר.
אחרי שהאורולוג מישש, שיחק ושלח לאולטרה סאונד, הודיע רופא הפיפי "טוב שבאת מהר: הסתובבה לך אחת. קבל זריקה, שב בחוץ, ואם עוד חצי שעה עדיין כואב – ננתח".
מבלי להיכנס לתיאורים פלסטיים-אנטומיים, אחרי כשעה הכל הסתדר, מה שנקרא על "הצד" הטוב ביותר.
כמה ששמחתי. באתי לרופא עם חיוך והודיתי לו כל כך. נפרדתי ממנו, והלכתי איתה יד ביד במסדרון חדר המיון הארוך. ואז אותו רופא החליט להתחכם, או סתם לתת עצה טובה לחיים וצעק לי בקולי-קולות: "בחור! מה שאתה צריך זה יותר סקס! שמעת?"
הייתי כל כך נבוך, והיא מצדה הסתכלה עלי ואמרה לי בחיוך כאילו-תמים: "זה מה שניסיתי להגיד לך בתחילת הפגישה, לא?"

 קטע זה מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין שהתרחש לחבר יקר.