 |
| | 910 ק``מ, סנטיאגו דה-קומפוסטלה: עלייה לרגל בעקבות החיצים הצהובים |
| | בסוף ה- Camino de Santiago נמצאת העיר סנטיאגו דה-קומפוסטלה, אבל בשבילי היא רק ההתחלה לנתיב העלייה לרגל הנפלא הזה. |
| הכל התחיל בשנת 44 לספירה. האגדה מספרת, שהיהודים הרשעים רצחו את אחד השליחים של ישו, St. James, בירושלים, ורצו להיפטר מן הגופה כמה שיותר רחוק. על כן עלו כמה חבר`ה על סירה, יחד עם ג`יימס, ידידינו המת, והפליגו לקצה העולם. כיוון שאז עוד טרם גילו מקומות שהם באמת בקצה העולם, הסירה הפליגה לקצה המערבי של אירופה, לחופי Finisterra (בלטינית: finis-tierra, "סוף האדמה"), כיום בצפון – מערב ספרד. רק כדי להיות בטוחים, החבר`ה הלכו עוד 17 ק"מ אחרי שנחתו בחוף, ושם קברו את האדון ג`יימס (שמעתה נקרא לו "סנטיאגו", כפי שמכנים אותו הספרדים).
כמעט 800 שנים אחר כך, הלך לו דייג פשוט ממחוז Galicia, כשפתאום ראה חזיון של כוכב, שציין לו בשמיים את הדרך אל קברו של סנטיאגו. אלו היו חדשות טובות במיוחד, משום שסנטיאגו נחשב לקדוש האהוב על הספרדים והמגן על אדמתם (שימו לב, למשל, למספר הערים החשובות שבנו הספרדים באמריקות ונקראות על שמו, כמו Santiago de Chile ,Santiago de Cuba והרבה סנטיאגות אחרות). לכן, ברגע ששמע על העניין אלפונסו השני, מלך ספרד, הוא הורה מיד להקים בזיליקה מפוארת מעל קברו של מיודענו. על שם האירוע עם הדייג נקראה העיר שקמה שם Santiago de Campostela, כלומר: סנטיאגו משדה הכוכבים (מלטינית: campo-estrella).
מהר מאוד הפכה סנטיאגו דה–קומפוסטלה לעיר קדושה לנצרות, ולמעשה לעיר השלישית בחשיבותה הדתית בעולם, אחרי ירושלים ורומא. וכמו לכל עיר קדושה, גם לסנטיאגו החלה עלייה לרגל מכל רחבי היבשת. המנהג הזה נמשך עד היום, רק שמעטים מבין האלפים שהולכים בנתיבים השונים לעיר עושים זאת מסיבות דתיות טהורות; רובם מחפשים דרך מיוחדת להכיר את המדינה או מתעניינים בפן התרבותי של העסק.
הסמל של העולים לרגל לסנטיאגו הוא צדף לבן גדול, שעליו מצויר צלב מסוגנן באדום. לזכר עולי הרגל המקוריים, שהיו משתמשים בצדף כדי לשתות ממימי הנחלים, עולי הרגל של היום תולים אותו כהצהרה על היותם עולי רגל על התיק או על קצה מקל ההליכה. בעיר סנטיגו עצמה, שהפכה כמובן, למלכודת תיירים משוכללת, אפשר למצוא את הצדף בכל מקום: בתכשיטים, על קירות הבתים, ואפילו על עוגות שיש מצופות אבקת סוכר, שנמכרות בכמויות בחנויות לתיירים.
למעשה קיימים כמה נתיבים לסנטיאגו, וכולם נקראים בשם הכולל "Camino de Santiago". למשל ה-Camino Inglés, שבה הלכו עולי רגל מהאיים הבריטים שהגיעו בספינות לחופי גליסיה, צפונית לסנטיאגו; ה- Camino de la Plata, שהובילה עולי רגל מדרום ספרד על דרך רומית עתיקה שפעם הובילה כסף ממכרות באנדלוסיה; או ה-Camino Portugés- שבה הגעתי אני לסנטיאגו- שהביאה עולי רגל מפורטוגל.
לאורך Camino portugés
אבל הדרך העיקרית תמיד היתה ועודנה ה- Camino Francés, שהביאה עולי רגל מכל אירופה, דרך צרפת, חצתה את הפירינאים דרך מחוזות הבאסקיים, בלב קסטיליה ומשם לחבל גליסיה ואל סנטיאגו דה קומפוסטלה.
הקמינו משולט כולו כיום- כל הנתיבים, אבל יותר מכול הנתיב הצרפתי – במגוון של שלטים וסימונים. אולם הסימון הנפוץ ביותר, וזה שנתן לקמינו את סימן ההיכר שלו, הוא החץ הצהוב, שמצוייר על כל קיר, מדרכה, עמוד חשמל או עץ בדרך. גם הוא נפוץ מאוד בחנויות המזכרות בעיר, וכל דבר שאפשר לשים עליו חץ צהוב- חולצות, מאפרות, סיכות, עפרונות, הכל- מקבל אותו באהבה.
מגוון של סימונים ל- Camino portugés
הנתיב עצמו עובר במגוון רחב של סוגי שבילים: דרך ערים וכפרים, לאורך כבישים ופסי רכבת, בשבילי יערות, בדרכי כורכר בין שדות. לא את הכל אפשר (או כדאי) לעשות באופניים: הנתיב תוכנן ושולט להולכי רגל. אבל ברוב המקומות שלא מתאימים לאופניים מצויין סימון מיוחד, שממליץ לרכוב על הכביש ולהתחבר אחר כך שוב לקמינו עצמו.
Riax Baxas- לאורך Camino portugés | |
כל שנה עולים אלפיים לסנטיאגו – ספרדים ובעיקר תיירים - אבל השנה התנועה על הקמינו עמוסה במיוחד. 2004 נבחרה על ידי האפיפיור כשנת Xacobeo, כלומר- שנה קדושה במיוחד, שבה מובטחת מחילה על חטאי העבר של עולה הרגל- אפילו יותר מתמיד.
המחילה הזאת נעשית כשעוברים בדלת שנקראת Puerta Santa, בכניסה מיוחדת לקתדרלה, רק עבור עולי הרגל. במעבר בדלת הזו נמחקים כל החטאים והעוברים בה הופכים צחים כשלג... אני עצמי התעצלתי לעמוד בתורים הארוכים שלפניה והנחתי שהיות ועליתי לסנטיאגו, על אף שאני בכלל יהודי, ואני עוד אוסיף על זה עלייה לרגל במהופך, מסנטיאגו אל גבול צרפת, אלוהים ימחל על חטאי גם בלי התור.
כדי להוכיח שהם עולי רגל, כל ההולכים לסנטיאגו מצטיידים בכרטיסיה מיוחדת הנקראת Credencial , ובה עליהם להחתים חותמות של כפרים לאורך הדרך פעמיים ביום (במקור ניתנו החותמות בכנסייה של כל ישוב, אבל היום מסתפקים גם בפאב או בבית המרקחת שליד). כשהם מגיעים לסנטיאגו, עולי הרגל שהכרטיסיה מוכיחה שהלכו ברגל 100 ק"מ לפחות (עבור רוכבי האופניים- 200 ק"מ. נדפקנו.) זוכים בהגעתם בתעודה שנקראת Compostela, שאפשר לתלות על הקיר לקישוט יחד עם התואר השני וההצטיינות בטירונות, שמעידה שהאדון הוא עולה רגל כדת וכדין.
ה-Compostela שלי
התעודה הזו היא גם כרטיס הזיהוי של ההולך, ובעזרתה הוא מקבל רשות ללון במחסות מיוחדים שנבנו כדי לשכֶן את עולי הרגל בדרכים. לאורך כל הנתיבים של הקמינו אבל הרבה יותר לאורך ה- Camino Francés, פזורים בניינים שנקראים Albergues -השם המתאים ביותר שמצאתי הוא מחסות- שהם מגוונים מאוד באיכותם, במחירם, בגודלם ובצוות שמפעיל אותם. רובם הם לא הדבר הבסיסי שמדמיינים כששומעים את המילה "מחסה", אלא בניינים מודרניים, לפעמים אגף משופץ של הכנסיה, עולים שניים שלושה יורו, בדרך כלל לא כחובה אלא כתרומה, ומאכלסים כמה עשרות עולי רגל בחדרים ענקיים במיטות קומותיים (רק מזרונים ושמיכות). יש גם מחסות יותר בסיסיים, בלי מים חמים, בלי צוות קבוע ולפעמים אפילו בלי מיטות. כחלק מהמחסות יש גם מטבח, כך שאפשר לבשל גם אם לא סוחבים אתכם גזיה.
לצערי, אני הגעתי לעיר במין עַלְיוֹנֵת לרגל דרך ה- Camino Portugés, שלא ממש הרגישה עלייה לרגל, אולי גם בגלל שכמעט ולא ראיתי אנשים הולכים או רוכבים בדרך. לעומת זאת, נראה לי שהחוויה האמיתית היא ללכת את ה-20 או 25 הימים שלוקחת ה- Camino Francés, מן הגבול הצרפתי. ככל שמתקרבים לסנטיאגו משתנה הנוף, משתנה התרבות וגדל מספר ההולכים בדרך ונראה לי מרגש מאוד להגיע לסנטיאגו אחרי הליכה כזו.
אמנם אני אעשה את הנתיב הצרפתי, אבל הפוך, שזה לא אותו הדבר. לא פוגשים אנשים והופכים לחבורה, לא מתרגשים לקראת ה"יעד" וגם קשה מאוד לעקוב אחרי השילוט כשנוסעים "אחורה".
Pontavedra
יש הולכים רבים, שעושים את הקמינו כהזדמנות להתבוננות פנימית ומסע רוחני, ומתאכזבים מאוד מהמחסות ההמוניים, שבגלל הספרדים הרבים שמתארחים בהם, מקבלים יותר צביון של מסיבה פרועה.
נו, טוב, הספרדים טובים ב-fiesta יותר מאשר ברוחניות. אני טרם נתקלתי בזה, משום שהמחסות שלנתי בהם לאורך הנתיב מפורטוגל היו נהדרים וריקים. רק לילה אחד ישנתי עם חבורה של ילדי בית ספר בטיול שנתי... אח, איזו חוויה נוראית. כמעט קמתי באמצע הלילה למרוח משחת שיניים על הפנים של המורה, מרוב שהרגשתי בכיתה ז`.
אבל הספרדים, כמו הספרדים, אין כמוהם. כל ההתרגשות שלי ממעבר הגבול מפורטוגל לספרד (על סְפַרָדוֹפִילִיוּתִי כבר התוודתי בדיווח הקודם) התפרצה אל מול האישה הנחמדה מדוכן העיתונים בכיכר המרכזית של עיירת הגבול Tui: שאלתי אותה איפה ה-Albergue (אין כאלה בפורטוגל) והיא פתאום ענתה לי בספרדית כל כך ברורה, כל כך מתנגנת ושמחה... הספרדיות הכתה בי ומאז היא מכה בי ללא רָחֵם: אהבת הכדורגל (אתמול קפצתי על השולחנות יחד עם המקומיים כשברצלונה ניצחה את ריאל מדריד ושתיתי איתם שמפניה בשמחה לאיד), הסייאסטה (שיש אותה גם בפורטוגל, אבל כאן לוקחים אותה הרבה יותר באהבה וברצינות...), הטאפס, ה-buenas días, ה-hasta luego... הכל. וכל זה הופך את הכיף שהיה עד עכשיו להקדמה בלבד לדבר האמיתי.
עם חבר, באחד המחסות בעיירת הגבול- Tui
בדיווח הבא: על 706 ק"מ של עליה לרגל לאחור ב- Camino Francés עד פמפלונה.
לעיתים, אני גם רוכב על האופניים...
ומילה אחרונה - לקוראים: בחוויה כל כך בודדת, כמו טיול אופניים ארוך, התגובות וההערות שלכם כייפיות וחשובות לי מאוד. אני תמיד נהנה לראות שיש מי שקורא, ושאכפת לו מספיק כדי לומר לי מה דעתו על מה שכתבתי. אמנם, רוב התגובות הן ממשפחה וחברים, אבל אני קורא באהבה רבה גם את ניר, יובל, איריס וניסן, את אפי (שדוד ודודה שלו עשו מסלול זהה לשלי לפני יותר מארבעים שנה!), את מילקי (שמעידה על עצמה שהיא כבר "חלודה" בשביל אופניים אבל עדיין מקנאה) ואת נחום (שמקווה גם הוא להגשים חלום כזה בעתיד). כולכם מלווים אותי על הכידון, בשמש, בגשם ובזיעה. אם יש לכם תגובה, הערה, המלצות או שאלות, אני מבטיח להתייחס ברצינות ובתודה הכתבה באדיבות אתר למטייל  |
|
