בום. אני שומע מתכת נמעכת וזכוכית נשברת ומושלך קדימה בכח, חגורת הבטחון מחזיקה אותי חזק וכואבת בחזה. נכנסו בנו מאחור. הלך הטיול. אני לוחץ על הבלם, ממילא לא נסענו מהר, ועוצר ב"אין שוליים" של הכביש האיטלקי. האופניים קשורים על המנשא מאחורי הרכב- מן הסתם הם מעוכים לגמרי עכשיו. מה עושים? קונים אופניים חדשים? מחליפים את כל החלקים המעוכים- אם אפשר- ומתקנים אותם? חוזרים הביתה? ואולי התאונה הזו היא סימן? הרי לא סתם נמעכות האופניים ביום הראשון שאני לא רוכב עליהן! כל המחשבות האלה אורכות לא יותר מחצי שניה, ואז אני מביט ימינה אל ענבל. היא עצומת עיניים ומחזיקה בכאב את הצוואר. לעזאזל הטיול, רק שנהיה בריאים. פחות מ-24 שעות קודם היא הגיעה לפגוש אותי בפירנצה, אחרי שאספה את הרכב השכור שלנו ברומא. פעולה לא פשוטה; הערכתי אותה על האומץ ועל הניווט- אבל לא ידעתי עד כמה להעריך. בימים הבאים אני מגלה שהנהיגה ברכב בכבישי איטליה היא קרב, שבו צריך להילחם כדי לשרוד כל רגע. ואם חשבתי שהמעבר מהאופניים לרכב יהווה הקלה לכמה ימים, הרי שלהיפך: אני נוהג בריכוז, עיני מצומצמות, אני מנסה להבחין בתנועה הבאה ועוצר כל כמה דקות בכדי להפטר מהנודניק התורן, שנצמד לקנונדייל שלי ולא נותן לנשום. כשענבל אומרת שאצלה הכל בסדר אני יוצא עם שפכטל לגרד את האופניים מהדלת האחורית. תאונת דרכים היא מחזה לא נעים, גם אם אין נפגעים: הכביש מלא זכוכיות ונוזלים, חלקי פגוש מעוקמים, הרכב שלנו מקומט כולו. אבל האופניים- היתכן?- לא נראות פגועות. לפני שאני פונה למר Corsi Riccardo ולפיאט פנדה המעוכה שלו, אני ממשש: הגלגלים נראים ישרים. בגוף אני לא רואה פגיעות. אפילו הפדלים, שאחד מהם כנראה הוכנס לדלת האחורית כי הוא סימן בה שריטה עמוקה, לא נראים עקומים. הפגיעה היתה חזקה, אבל התרכזה כולה בפינה היחידה של הפגוש שבו האופניים לא היו. נס. נס גדול היה פה ענבל ואני מטיילים ברכב במשך שבוע בטוסקנה. כל מילה במשפט הזה מהווה עבורנו שינוי כל כך גדול; "ענבל ואני מטיילים"- אחרי שהתרגלנו לחיות בנפרד זמן כה רב, יותר מארבעה חודשים, מאז שנסעתי. "ברכב"- מן הסתם סטייה משמעותית מהיום-יום שלי. איך מטיילים ברכב? כמה נוסעים ביום? כמה "איטליה" צריך לכסות בשבוע עם רכב? אלו שאלות שאני שואל את עצמי כשאני מול המפות, מכין את השהות שלנו יחד. האם יהיה לי בכלל כח לעצור ולצלם את הטוסקנה היפהפיה הזו כל חמש דקות, כשזה כל כך פשוט לצלם את הנוף ברכיבה על אופניים? האם נהפוך לתיירי הרכב שכל כך בזתי להם בעבר? וגם: "במשך שבוע בטוסקנה"- טוסקנה קטנה. האם היא יעד מספק בשביל חמשת ימי הטיול שיש לנו? שנינו לא רגילים לטייל בחו"ל במשך ימים באיזור כה קטן ותחום. אבל אין לנו לאן למהר. יש לנו מעט מאוד "חובות" לבקר -פירנצה, סִיֶינָה, סָן-ג`מיניאנו ואָסִיסִי היו ה"חובות" שלנו במסלול הביקור, ואנחנו מטיילים לאט, מושכים את הבקרים באתרי הקמפינג עם אספרסו מהמָקִינֶטָה על הגזיה, עורכים פיקניקים בצל עצים בצהריים המנומנמים ומבשלים ארוחות פסטה מושקעות לארוחות הערב. וכל מה שנותר לעשות זה לזרום בכבישים הקטנים- יפים יותר ועמוסים פחות מהכבישים הישירים בין הערים- ולהידהם מהנוף. למרות הטענות הרבות שלי לאיטליה, לפחות עם דבר אחד אי אפשר להתווכח: יפה פה. שדות ענקיים של חמניות, גבעות מאחורי גבעות של חיטה קצורה, קורנות מזהב. בראש כל גבעה בית-חווה, ולאורך השלוחות נטועים ברושים בשורות, בעמקים שורות גפנים. רק דבר אחד מפריע להנאה: למה לעזאזל אני לא רוכב כאן על אופניים? היטיבה לתאר את קצב הנהיגה כאן פרנסיס מאייס, בספרה "תחת שמש טוסקנה": "...הזמן מתעוות לי כאן. הדחיסות של הדברים שיש לראות בטוסקנה גורמת לי לאבד את תחושת המרחק ואת הרְגֵלי הכבישים המהירים מקליפורניה. אֵד נוהג 85 ק"מ לעבודה כל בוקר- כאן, שבוע לא יספיק למעבר המרחק הזה...". וזה נכון. מתכננים טיול בטוסקנה? תנו לה זמן. היא שווה את זה. לַאהוּבָתִי בְּהִסְתָּרְקַה / יהודה עמיחי לאהובתי, בהסתרקה בלי מראה מול פני, מזמור: רצחת שערך בשמפון, יער אורנים שלם מתגעגע על ראשך. דממה בפנים ודממה מבחוץ רקעו את פנייך בינהן כנחושת שקטה. הכר על מיטתך יהיה לך מוח עזר מקפל תחת עורפך לזכור ולחלום. האדמה רועדת מתחתינו, אהובה, נשכב צמודים יחדיו, בריח כפול.

סיינה

קצת סידורים להחלפת הרכב הפגוע בחדש, כמה ערים יפות, הרבה עצירות לצילום- והופ, נגמר לו השבוע שלנו יחד. אנחנו מתחזקים מזה שהחלטתי לחזור לראש-השנה, כבר עוד פחות מחודשיים, ונפרדים בחשש מהנסיעה של ענבל חזרה לרומא בשדה הקרב על האוטוסטרדה. אבל גם זה עובר בסדר- ואני עולה שוב על האופניים.

קשה להאמין, אבל אני מרגיש יותר בטוח בחזרה מן הנהיגה אל הרכיבה. נהגי המירוצים האיטלקים האלו עדיין מפחידים- אבל לאופניים הם נותנים כבוד.

אני שמח לגלות שעם הזמן קל לי יותר ויותר לרכב. יום רכיבה של 50 או 60 ק"מ, שבפורטוגל או בספרד נחשב עבורי יום מכובד, הופך ליום קצר. כשאני רואה בבוקר שלט כמו "אנקונה, 120 ק"מ", זה כבר לא מפחיד אותי, אם לשם אני רוצה להגיע.

אומבריה

בד-בבד פוחתת הקפדנות שלי לגבי המשקל שאני סוחב איתי. אם פעם קרעתי עמודים לא רלוונטיים מספרי מדריך שלקחתי איתי, הרי שעכשיו אין לי בעיה לקחת גם פריטים מיותרים, אם הם יעשו לי טוב. קופסת נוטלה בכוס זכוכית (כוס זכוכית! ירחם השם, פעם אין סיכוי שזה היה עובר) מסייעת קצת לרעב בארוחות הבוקר האיטלקיות המיניאטוריות שמגישים באכסניות הנוער שלהם. לעגלה שלי נוספו שני בקבוקי אופניים, האחד עם שמן זית והשני עם חומץ בלסמי (ברומא התנהג כמו רומאי וגו`) בכדי לשדרג את העגבניות והפוקאצ`ה של ארוחות הצהריים שלי. לפעמים אני אפילו קונה אריזות אוכל גדולות יותר- וזולות יותר- שפעם בחיים לא הייתי מוכן לסחוב איתי לכמה ימים.

מה שכן מצליח להפחיד אותי הוא החום. עמוד מזג-האוויר הקבוע שלי ב-"Yahoo" מציג בקביעות, יום אחר יום, שמש חייכנית ולידה 32 או 34 מעלות, וזה לא עוזר כשאני לוחץ על הצלזיוס: זה לא בפרנהייט. אני נזכר בשיחת הטלפון מספרד עם אבא, שאמר לי: "קראנו את הכתבה שלך על הרכיבה בשלג. באמת לא נעים, אבל אתה עוד תתגעגע לשיר את `חום יולי-אוגוסט` כדי להתחמם".

כפועל יוצא התרגל השעון המעורר בטלפון הנייד שלי לספרות שהוא מעולם לא הכיר לפני כן. בימי רכיבה אני מתעורר לפני שש ומשתדל לצאת בשבע. בתשע כבר חם מחוץ לצל, ובאחת-עשרה כבר בלתי נסבל. את הרכיבה ביום שבו הגעתי לכאן סיימתי עם הלשון בין הרגליים: באינטרוולים של 5 דקות רכיבה ו-20 דקות בצל.

חנות בסאן-ג`מיניאנו

לא תכננתי להגיע ל-Ancona, עיר נמל מפויחת ומכוערת. הדבר היחיד שמביא לכאן תרמילאים הן המעבורות, שיוצאות מכאן למגוון יעדים בים האדריאטי: יוון, אלבניה, קרואטיה. התכנון המקורי שלי היה לדווש חזרה צפונה, לוונציה, ומשם, דרך גיחה לסלובניה, להכנס לצפון קרואטיה ולטייל לכל אורכה, דרומה, על החוף. אבל בשלב מסוים בטיול הבנתי שתכנון הזמנים שלי, להגיע בשישה חודשים מליסבון לאיסטנבול, היה אופטימי מדי. לא שזה לא אפשרי- זה אפשרי מאוד- אבל זה מכתיב קצב של מסע, ולא של טיול, כלומר מיעוט ימי מנוחה ודיווש יומיומי ארוך. כשהבנתי שמשהו לא מסתדר, נאלצתי לבחור בין החלופות הבאות: להזדרז, לאחר את החזרה או לקרב את נקודת הסיום.

האפשרות הראשונה ירדה מייד. הטיול שאני רוצה לטייל חייב להתנהל בנחת- אחרת הוא יהפוך לסיוט נוסח מסביב-לעולם-בתשעים-יום-על-אופני-כושר-בחדר-כושר-בלי-מזגן.
האפשרות השניה- לאַחֵר בעוד חודש-חודשיים את החזרה- נראתה קורצת, אבל לא נתקבלה. הן משום שיש אנשים שמחכים לי, והן משום שמאוד רציתי לחזור הביתה לראש-השנה. קסם לי מאוד, אוהב סמלים שכמוני, שערב ראש-השנה יוצא בדיוק 24 שבועות, חצי שנה, אחרי הדיווש הראשון שלי בליסבון.

אז מה נשאר לנו? לחסוך בקילומטרים. ראשונה ויתרה סלובניה על הזכות לארח אותי, והחלטתי לקצר את הקרב בכבישי איטליה ע"י לקיחת מעבורת ל-Zadar, בצפון קרואטיה. אני גם חושב להחליף את נקודת הסיום של הטיול שלי מאיסטנבול לאתונה, מכיוון שהיא קצת יותר קרובה. אני אראה איך אני מתקדם ואז אני אחליט.

וכך אני עולה מחר בצהריים על מעבורת של החברה הקרואטית Jadrolinja, שתעגון שש שעות אחר כך בצפון דלמטיה, ותשליך אותי מסיפונה אל החופים היפהפיים של הים האדריאטי. יש לי גם חבר קרואטי, וקבענו למחרתיים לבירה בנמל של זדאר. וסליחה אם אני חוזר על עצמי, אבל רע- זה לא יכול להיות.

בסוגריים, ממש לפני סיום, מילה של פרגון לחברת יורופקאר, שדרכה שכרנו את הרכב: הן על כך שהחליפו לנו את הרכב אחרי התאונה בלי לומר מילה ובלי לשאול שאלה (נתבקשנו לכתוב בכמה מילים מה קרה), והן על זה שבעת ההחזרה בנמל התעופה ברומא ויתרו לנו על התשלום על הדלק החסר ועל תוספת המחיר לשני נהגים. סחה.

ועוד יותר בסוגריים, פירגון ללנצ`יה, שזו היתה לי הפעם הראשונה לנהוג ברכב מתוצרתם. איטלקים איטלקים, אבל יצא לכם יופי-יופי. תודה על החוויה. סגור סוגריים.

הכתבה באדיבות אתר למטייל