היום יצאתי לרכיבה הרצינית הראשונה שלי. מה זה רצינית? במושגים שלי לא מדובר בטור דה פראנס, אלא יותר בכיוון של "טור בית לחם".
מסלול הריצה האהוב עלי - ציר מעגלי שתחילתו ירידה תלולה, אמצעו עליות מתונות עד מתונות פלוס המתפתלות בנועם ברחובות שקטים בכרמל הצרפתי בין בתים צעצועיים וגני ילדים רוחשים וסופו כבישון היורד חזרה אל ביתי - שבימים כתיקונם אני עושה אותו בחצי שעה של ריצה בקצב בינוני, נראה כמו התוואי האידאלי לשחרר לחופשי את הרוכבת הכלואה שבי.
נראה היה גם שמזג האוויר התייצב לצידי ולא יכולתי לבקש לי יום נעים ויפה מזה: בריזה קלילה על גבול הבלתי מורגשת אוושה לה בין מחטי האורנים , נושאת הבטחה כמוסה של ליטוף ברגעים המתאימים. קרניים דקיקות של שמש מאי הסתננו, מעדנות בין ענפי הצפצפות המתנודדים בתדר חלומי, מלחשות : היט דה רואד, טייגר, היט דה רואד.
סו איי היט דה רואד.
חמושה בציוד חדיש המשווה לי מראה של איש מאדים שזה עתה נחת על כדור הארץ הנפתי עצמי בפירואט חינני על המושב הקשיח רק כדי לגלות שהוא באמת קשיח.
קטן עלינו, נכון? מלמלתי בעוז לעבר אשכיי הדואבים ונתתי לגרביטציה לדרדר אותי במורד רחוב סטפן וייס, בעוד פולסים שאין לטעות בהם של אנדורפינים כבר מתחילים להתפרץ אל מחזור הדם שלי, משככים ביעילות כל כאב ביצים ולב.
מספר דקות של רכיבה במישור שלא החליט אם הוא אכן מישור או עליה מתונה מאוד במספרים הגבוהים של רחוב בית לחם החלו להשרות עלי מעין היפנוזה מרגיעה, שהופרה לפתע ע"י קולות טפיפה ובטישה נמרצים מאחוריי. הבטתי בבהלה לצדדים והנה הפודל הלבן המתקרא "פאלקור" (ע"ש בן דמותו מ"הסיפור שאינו נגמר" ) מפרלמנט הכלבים היומי בחורשה הסמוכה לביתי, החליט ללוות אותי במסעי הדו גלגלי ופתח בריצת אמוק בעקבותיי.
מזגזגת בחוסר מיומנות בניסיון למנוע איחוד הרסני בין החישוקים לפרוותו הארוכה של פאלקור,הפכתי מיד למסמר המסיבה, כאשר קהל סקרנים של כמה שכנים משועממים מלווה את המחזה: מי במחיאות כפיים, מי בצחוקים ברוח טובה ומי בזעקות: פאלקור, בוא!!!!
לאחר שצלחתי את המהמורה הזאת וקהל הצופים התפזר המשכתי בדרכי והנה לפניי החלק המאתגר ביותר של המסע והוא טיפוס במעלה רחוב בית לחם התלול. גייסתי את האדרנלין, הקורטיזול, הורמון הגדילה וכל שאר הורמוני הסטרס בגופי, מתכוננת בלב הולם לעבור את המבחן הזה כמו גבר.
כאן הגיע רגע של משבר שבו הבנתי שאני אישה .
בכושר גופני ירוד למדי.
שתי דקות של דיווש במעלה הרחוב והייתי מועמדת טובה להנשמה ולהשתלת לב-ריאה גם יחד. נעצרתי ליד ספסל והעמדתי פנים שאני נהנית מהנוף בעודי מתנשפת כאקורדיון במהלך בללייקה סוערת.
כשסיימתי לשתות שני ליטר מים, לבלוע כדורים נגד מחלת גבהים ולפתור את תשבץ ההגיון של "הארץ" בראש, הרגשתי שאני מוכנה להמשיך. מאוכזבת במקצת מיכולותיי המוגבלות, ניחמתי את עצמי שמכאן אפשר רק להשתפר והחילותי מדוושת במרץ במעלה רחוב ישעיהו שגם הוא יכול להחליף את בדיקת המאמץ במכוני הלב בקלות רבה.
תוך כדי כך הבנתי את שהבינו מליוני רוכבים לפניי: מכנסי רכיבה קצרים ומבריקים המשווים ללובש אותם חזות מגוחכת, זה לא רק בשביל הפוזה. שולי הטריינינג הארוכים שלבשתי נתפסו שוב ושוב ואיימו להפוך אותי על אופניי בתעלה בצד הדרך (לו רק היתה שם תעלה...) .
כאשר הגעתי לבסוף לרחוב זאב עשיתי חנייה בסניף קופת חולים השכונתי לצורך סידוריישן קטן. בעודי נועלת את האופניים ומסירה את הכפפות, הקסדה ושני ס"מ של שכבת זיעה צמיגה ממצחי, זכיתי מהבאים בשערי המרפאה למבטים שיורדי ים בריטיים שמרו בשעתו לילידים שאורחותיהם אינם נהירים להם .
ווירדו אמאש'כם , סיננתי בלב כבד לעבר לקוחות הכללית, ולגמתי עוד חצי ליטר מים בטעם פוליאתילן.
כעת ניצבתי בפני חלקו האחרון של המסלול: הירידה הקצרה חזרה לביתי. אך דא עקא, לפני כן היה עלי לחצות את אחד הצמתים הבעייתיים ביותר במחוז צפון.
כשהזיעה הניגרת על גבי התחילה להריח כמו מרינדת הבית , הבנתי: את בתחתית שרשרת המזון על הכביש הזה... מותק.
לאחר זמן שנראה כנצח הבשילו התנאים וחציתי את הצומת בביטחה, רק כדי להסתכן במוות וודאי בנסיון לעבור לנתיב השמאלי, מאוחר יותר כדי לפנות לרחוב היורד לביתי.
להפתעתי לא המתינו לי שטיח אדום וחצוצרנים בכניסה לבניין.
אז זאת מנטליות הזאב הבודד של הרוכב שכולם מדברים עליה....
הסרתי את הקסדה וגיליתי שאם לא אתמיד ברכיבה, תמיד אוכל לנצל אותה כדי לעשות פרמננט בשיער.
בעודי מהנדסת את האופניים כך שייכנסו למעלית חשבתי לי מתי כבר תהיה הפעם הבאה.
