ההתחלה
|
בשעה 4 החלטתי שנוסעים לאשדוד, התחברתי לאי סי קיו דיברתי עם אבישי וצחי ואמרתי להם שיש להם חצי שעה להתארגן. לקחנו מים, סט אלנים, קסדות, כפפות. התחלנו לרכוב לכיוון היציאה מאשקלון. רכבנו במקומות שכף רגל או צמיג של רוכב לא עברה הבם מעולםו. ואז, הגענו לתחילת ה"שטח". |
שלב א´ של הנסיעה
|
התחלנו לרכוב בשעה 5 ועשרה. השמש עדיין הייתה שם אבל כבר לא היה חם במיוחד, הצטיידנו בתיקי הגב ובמשקפי שמש. התחלנו לרכוב דרך המטעים, דרך ניצנים... שם עשינו את עצירתנו הראשונה, בדיוק כשראינו את "קראווילות" (יש להן שם של מפלצת לא?). עצרנו מעט לפניהן ומול החיילים ופתחנו את תיקינו בכדי לשתות.(יש לציין שהם היו בהיכון שלא נשלוף עליהם אקדח או משהו כזה) עצרנו ל-5 או 7 דקות והמשכנו בדרכנו כאשר לצידינו ה"קראווילות" האימתניות. אט אט... ראינו שכל הטרקטורים והדחפורים שעברו שם באיזור עשו רק רע לשטח שם, והחול היה רך, מאט את הרכיבה וקשה לנסיעה. התגברנו.. וברגלינו העקשניות המשכנו לפדל. אבישי החל להשרך מאחור (יבוא פירוט בהמשך). |
האימה
|
אט אט התקרבנו לאשדוד. לפתע שני כלבי בדואים מפחידים ביותר החלו לנבוח עלינו. ירדנו מן האופניים. התחלנו ללכת כך שהאופניים חוצצות ביננו לבין הכלבים. הם, לא נרגעו. כל כלב מדרבן את רעהו והם רק התקרבו. ואז צחי היקר תפס מסתור מאחורי גדר... כן כן, הסתתר והשאיר את חבריו אנוכי ואבישי להאכל ע"י כלבי הבדואים הרעבים. אני ואבשי תכננו לספור עד שלוש ולהתחיל ברכיבה במהירות שיא (זה היה לאחר 300 מטרים שהכלבים עקבו אחרינו) ספרנו... קפצנו על אופנינו וטסנו לעזעזאל משם... אבל.. התברר.. שהכלבים של הבדואים ממש מהירים. לא משנה באיזו מהירות נסענו בשבילי הכורכר (מעל 35 קמ"ש) הכלבים המשיכו לרדוף אחרינו. נכנסו ללחץ והתחלנו ממש לפחד (הכלבים אפפעם לא עקבו אחרינו במשך זמן כה רב) כבר אז ידענו שאת הדרך חזרה נצטרך לעשות בדרך אחרת. עברנו בתוך תעלה.. והופ!.. הגענו לצד השני של השביל.. ומשם הדרך לאשדוד הייתה קצרה. כ-10 דקות. הגענו לתחנה. אז אבישי הודיע שהוא עייף.. שאין לו כוח ושהוא מתקשר לאמאשלו שתקח אותו משם! אני הייתי רעב. נסענו לאורך אשדוד ועצרנו במאפייה נחמדה מאוד. עם מוכר מעולה ונחמד מאוד שם קנינו אוכל. אכלנו, שתינו שוב, והתחלנו את דרכינו חזרה או יותר נכון התחלנו לחשוב כיצד נחזור (השמש כבר התחילה לשקוע), ידענו שלא נחזור באותה דרך בה באנו. |
החשיבה
|
לאחר חשיבה מרובה....., זמן איכות אחד עם השני והשלישי התחלנו לתכנן כיצד נחזור הביתה.
אבישי שוב רצה להתקשר לאמו, אבל בגלל הפקק ביציאה מאשדוד ידענו שלא כדאי שהיא תגיע לאסוף אותנו משם וממש לא משנה באיזה מצב אנחנו. נסענו לפאוור סנטר, ומעט דרומה משם ושם התקשרנו שוב לאמו של אבישי.
חזרנו שוב לאשדוד... ושוב לפאוור סנטר... בלי מטרה... כמו יו-יואים...
היא אמרה שהיא יכולה להגיע רק ב 8 וחצי... וכעת רק\כבר הייתה השעה 7 וחצי,
לא היתה לנו כוונה לחכות עוד שעה בלי לעשות כלום ולכן החלטנו לחשוב על אפשרות של אוטובוס, מכיוון שנסיעה בצד הכביש מסוכנת מדי. |
החזרה
|
חזרנו שוב... כמו טיפשים לצומת אשדוד, ובדיוק הגיע אוטובוס שפניו לאשקלון.
חשבנו .. פששש מזלנו השתנה לגמרי..:).. "זה היה נס" אמר צחי. מיד התחלנו בהעמסת האופניים, אך התברר שצריך לפרק את הגלגל של אופניי. כי הם גדולים מדי... אז פירקנו... הנהג התעצבן... מכיון שהתעכנו, ולכן מייד עלינו על האוטובוס לאחר ההעמסה, וקנינו כרטיסים לאשקלון.
בדרך התחלנו לצחוק על מה שעבר עלינו בעיקר על הכלבים... הכושר המדהים שלהם, האימה, המחשבה...
וחשבנו... וואי.. זאת היתה פשוט חוויה... בתים מפחידים... כלבים מפחידים עוד יותר, חול מעצבן.. חיילים, אופניים... ובקיצור.. חוויה ששלושתינו לא נשכח בזמן הקרוב אם בכלל... אם רק היה ניתן לתאר יותר טוב מה שעבר עלינו.. הייתי מנסה... אבל.. זה כל כך קשה להעביר תחושות של לחץ פחד... נסיעה... כאב אחוריים, באוטובוס... שצחקנו כל כך הרבה על היום הזה... שהיה מוזר בהחלט. לסיכום, התחת שלנו פשוט שונא אותנו עכשיו. |
|
