בעקבות סיבות שונות ומשונות
(פציעות, עלות גבוהה של התחרות, חוסר זמן, חוסר כריזמה של המאמן, או סתם חשש ואי חשק...) התייצבתי הפעם ביחד עם טריאתלטית צעירה יחידה מקבוצת DAA מומנטום, בדואתלון רמת השרון ע"ש ניר פורז באליפות המדינה.
לקראת התחרות הייתי חייב לרוץ בשביל שהרגליים ייזכרו במשהו אחד שהם יודעים לעשות יותר טוב מלסובב פדאלים (וגם זה לא 'אגרוייסה מציאה'). אז הכנסנו לתוכנית איזה אי-אילו ריצות של 2...3 קילומטר לפני כשבועיים, מהם חזרתי מעט מכווץ.
ביום ראשון השבוע פתחתי את תוצאות האליפות משנה שעברה. נוכחתי לדעת שמהירות השיא באופניים היתה באזור ה 37 קמ"ש. תוצאות הריצה של הראשונים היו באזור ה 18 דקות... כך שננסה לרוץ בקצב של 20...ואת האופניים ננסה לסיים ב 38-39 קמ"ש.
תוכנית האימון לסנדלר היחף היתה כזאת :
יום שני –7 קילומטר קל... כל כך קל עד שכמעט וחזרתי אחורה בזמן.
יום שלישי – טסט ריצה לחמישה קילומטר במכון ווינגייט - פעם אחרונה שהתחריתי על אותו מסלול 'רקונטנט משובח' (אתה שותף?) היה לפני 18 שנה באליפות ישראל באתלטיקה לבתי הספר, ב 3000 מטר...נדמה לי שהגעתי לפני אחרון וגיליתי שאני רץ בינוני.
הפעם התחריתי נגד עצמי, במטרה להחזיק 1:36 לסיבוב של 400 מטר ולנסות ולקבוע זמן של 20 דקות בקירוב... הצלחתי להחזיק רק 1:39-1:42 להקפה, זמן שהביא תוצאה של 21:06... נצטרך לסבול היטב באופניים.
יום רביעי – עם שרירי תאומים תפוסים לחלוטין, נודף ריח בינגיי מרפא, בדקתי מה מצב הרכיבה במישור. 8 דקות X 3 פעמים – מקסימום מהירות באזור הסף.
חבול ופצוע , בעיקר מיום שלישי בווינגיט, קיוויתי שבסבלנות נתאושש עד יום שבת.
חמישי – מנוחה מוחלטת וניסיון כושל להרכיב אירובר עד שהחלטתי שנרכב בלי.
יום שישי – שינוי אחרון ומטופש בכידון, שייתן איזה תנוחה אווירודינמית ברכיבת מישור. ניסיתי לרוץ עוד קילומטר וחצי שניים והבנתי שעדיף לנוח.
יום שבת – תחרות.
|
הר הבית בידינו (חול המועד סוכות)
|
התכנון היה כזה :
לנסות ולרוץ את ה 5 ק"מ בקצב של 20:30 ולנסות להוריד בקטע האופניים בהמשך את אותם 2 דקות יקרות.
אבל איזה תכנון ואיזה נעליים. צופר המשאית של מייקי נשמע, קצת כתפיים לא מוכרות נוגעות אחת בשנייה... 20 שניות והדופק ב 170..5...180 ! הקצב גבוה מאוד (גבוה מידי ?) משהו כמו 3:50 לקילומטר עד נקודת ה2.5 קילומטר. הפער מהראשונים 20-30 שניות בלבד. אני מרגיש אבל מדחיק את ההרגשה שעוד מעט ואני עומד לשלם על כך. קילומטר שלישי ומגיע איזה קיר קטן שמחייב להוריד את הקצב, בעזרת השיניים מצליח לשמור על הקצב של 4:36 בקירוב.
בקטע ההחלפה מחליף לנעליים ליד האופניים (נעליי אופניים ולא טריאתלון וחוסר ניסיון בהחלפה תוך כדי רכיבה...) הריצה הסתיימה ב 20:15, אבל ההחלפה ארכה למעלה מדקה (אני לא יודע כמה זה טוב או כמה זה רע).
אופניים הם היתרון אז קדימה – היידה-בום בידי-בום.
בתחילת הרכיבה אני מרגיש את התאומים, לחצתי היטב בריצה. נכנס לפוקוס ומתמקד בדיווש עגול ומהיר, חסר ספידומטר על הכידון בכדי שאדע מהי יעילות המאמץ, תופס רוכב חזק שברח לי בריצה, עוקף והוא ממשיך לשבת, לא מכובד.
כך גם בהמשך, למכביר, עד שבשלב מסוים החלטתי לעזוב את אותם רוכבים, סימוני האזהרה להם רק הפריעו להתרכז, והרי אני גם ככה סובל מהפרעות קשב וריכוז, אז כנראה וזה נתן להם יתרון כפול ומכופל, החלטתי להסתכל קדימה.
כך יצא שהשליש הראשון של האופניים היה פושר מבחינת מהירות. השליש השני היה יותר ממוקד, והאחרון היה הפושר ביותר – ממנו והלאה כנראה והגיע איזה קיר של כושר גופני שלא מכיר מספיק טוב מקצי נג"ש מעל ל 20 דקות (בטח שלא כאלה שאחרי 5 קילומטר ריצה).
לקראת קטע הירידה מהאופניים הצלחתי להוציא החוצה רק את רגל ימין מהנעל. 'ממש מקצוען', רגל שמאל לעומת זאת רצתה להמשיך לדווש, עוד רגע אחד והייתי נופל מהאופניים.
אכשהוא מסתדר ורץ להחליף לנעלי הריצה... הכל יחסית מהיר ויפה, עשר דקות וכמעט שגמרנו... אבל אוי ואבוי, הרגליים מתות כמו שני בולי עץ גדולים, אני מרגיש שאני רץ על סכינים. מרוב כאבים הדופק כמעט ולא עולה מעלה.
הקצב הנמוך מתחיל להראות את אותותיו – שני ח'ברה חולפים על פני ביעף, הקצב שלהם גבוה מדי בשבילי בשביל לנסות ולהחזיק, אני מנסה להרים קצת ומפנה את הכאבים אל עבר המהירות. ניר יגודה מאחורי מצמצם את המרחק, שום דבר, עד כאן. בקילומטר האחרון אני מצליח להגביר למהירות בה כבר הכאבים כמעט ולא מורגשים... עד לקו הסיום (הריצה היתה כ"כ איטית עד שדורגתי במקום ה 30 לעומת המקום ה 17 בחלק הראשון).
|
אביחי גריברג ביער מגנים
|
סיכומים :
אני זוכר מעט מאוד מרוצים או אירועים בהם הצלחתי להביא את דרגת הסבל לרמה גבוהה כ"כ כמו בריצת ה 2.5 קילומטר בחלקה השני של התחרות...וגם בגלל זה ניתן כנראה וניתן לומר שדי נהניתי. מה שאומר שהקטע האחרון נעשה בעיקר מהראש, בלי טיפה אחת של כושר גופני (וחבל).
בנוגע לתחרות עצמה – אירוע גדול ומרשים שלעצמו, למעלה מ800 מתחרים. אירוע צבעוני וססגוני. (היה הרבה יותר נחמד במידה וחלק מהמתחרים לא היה עושה דרפטינג).
בנוגע לזמני האופניים של רוכבי הנוער, נראה שצריך לשאוף למעט יותר. השתתפות במרוצי אופניים בישראל יעשו בהחלט את העבודה הנכונה בשיפור יכולת סבולת מהירות ועבודה בדרפטינג (בעיקר במרוצי מישור). האחים אלתרמן ואורי זילברמן כבר עשו אתזה השנה, אזי אם הם אני מניח שהעצה הזאת יכולה רק להועיל (מומלץ שרוכבי נוער ינסו להתמקד במרוצים קצרים יחסית ולא ארוכים בהם לטריאתלט צעיר אין צורך, אלא אם כן הוא בשנת מעבר לשנתון של בוגרים). ובאותה נשימה מהצד השני, נראה שלרוכבי אופניים, ענפי ספורט כמו דואתלון יכולים להיות מצוינים לפגרה ויציאה מעט משגרת הרכיבה הרגילה. עוד רוכבי אופניים שהספקתי לראות בתחרות : דניאל הלסטוך (עולם המים), יוסי בתרפוקר (רוכבי תל אביב) ומור מזרחי (רוכבי תל אביב).
בנושא זה ניתן יהיה ללמוד בקורסים החדשים שנפתחו ויפתחו בקרוב בבית הספר למאמנים ומדריכים במכון ווינגייט – קורס מדריכי טריאתלון וקורס מדריכי אופניים.
החלמה מהירה לגיא גולדבלט, ספורטאי נוער בקבוצה שנפצע ונאלץ להישאר הפעם בבית. ולשאר ספורטאי DAA מומנטום שנשארו בבית, או העדיפו לעשות אימון ללא סיבה מוצדקת, אני מבטיח לכם שלקראת שנה הבאה אעבוד יותר על הכריזמה...
אלעד פלטין
מאמן קבוצת מומנטום DAA - רוכבים עם תנופה.
מרכז תחום אימון האופניים בבה"ס למאמנים ומדריכים במכון ווינגייט.
בניית תוכנית אימונים אישית לרוכבי שטח וכביש.
ליצירת קשר-0523-541563.
[email protected]
|
|
