אף פעם לא הבנתי את זה: למה תמיד נראה לנו, אנשי המרכז, שנסיעה לנגב ארוכה ומפרכת יותר מקפיצה לגליל? הכל בראש, הרי בתכל'ס אין ממש הבדל. זה שעה וחצי-שעתיים, וגם זה. מה יש בו במדבר שעושה אותו לכל כך רחוק (מנטלית לפחות)? למה לוקח לי כבר שבוע של ניסיונות ונדנודים בכדי לארגן קבוצה קטנה של חברים ללינה במדבר, בעוד שאם הייתי מציע את הגליל, לא הייתם מספיקים להגיד 'מפת סימון שבילים', והמכוניות היו כבר עמוסות לעייפה ונוהמות בתאווה?

אז למרות שאנחנו באוגוסט, מומלץ לצרוך קצת אווירה מדברית של שעות בין הערביים (לא מומלץ לרכוב במסלול זה באמצע היום).  אז נסענו ל'דרך הבשור', מסלול קווי בן 33 ק"מ (או 24 ק"מ אם אתם עם שני רכבים, ואם אתם בקטע של רכיבות משפחתיות).
לצדיו של השביל המסומן הראשי תגלו אינספור סינגלים באורכים שונים ובריגושים שונים.
המקום, בו זורמים מים בכל עונות השנה, עמד במוקד חיכוכים היסטוריים רבים, כי המדבר, כידוע, אינו משופע במים, ואם כבר יש מים, כדאי להילחם עליהם. פה בנו הרומאים קווי ביצורים, הביזנטים נלחמו בערבים, והטורקים – בבריטים. אפילו במלחמת העצמאות כבש פה צה"ל עמדה חשובה מידי המצרים.
מיד עם תחילת המסלול בנחל, אחרי שחלפתם על פני צומת צאלים (פרטים על ההגעה: בסוף), מתגלה מגדל תצפית שאליו ניתן לעלות ולערוך תצפית על הנוף: אדמות לס וקירטון שבהן מתפתל נחל הבשור, והרבה שיחי אשל וקנה. תוואי הנחל עצמו משתנה משנה לשנה, בשל השיטפונות. מי שרוצה גודש של ירוק בעיניים, שיחכה לחורף ולאביב.
נרד מהמגדל ונרכוב בשביל הכחול  עד שנגיע לגשר התלוי, באורך 80 מטר. הגשר עובר מעל בריכת מים וצמחייה סבוכה, ואם תהיו פה לבד, אולי תרגישו כמו אינדיאנה ג'ונס (תחושת האומץ תישאר עד שיופיע מאחוריכם איזה זאטוט וינדנד בצווחות של אושר את הגשר בכל כוחו).
בכל מקרה, נעבור לגדה השנייה, ונעלה בגבעה עד שנגיע לאנדרטה לזכרם של שני חברים שנהרגו באזור. מפה נשקף נוף יפה לעבר הבריכה ואפיק הנחל.

נחצה שוב את הגשר, הפעם מיומנים יותר בנדנודים, ונמשיך ברכיבה על הגדה המערבית. חולפים על פני עצי אשל ושרידי מבנים, עד שנגיע לבאר רבובה. הבאר היא השריד הכמעט יחיד שנותר מהכפר הבדואי רווייבה, ועומקה כמעט 20 מטר. הבריטים שיפצו אותה, כדי שתשמש אותם, כפי ששיפצו בארות נוספות בנגב. בכלל, אספקת המים מהאזור הועברה לחיילים הבריטים שחנו בחזית מול הטורקים, מעזה ועד לבאר שבע.
מעל הבאר ישנו מבנה, וממנו ניתן להבחין בבריכת אגירה. הקונץ היה די פשוט: המים הועלו מהבאר בשרשרת של תיבות. כאשר תיבות אלו הגיעו למעלה, הן התהפכו והמים הוזרמו לתעלה, שהובילה אותם לבריכת האגירה. ליד בריכת האגירה ישב זקן השבט, וחילק את המים לתושבי הכפר, לפי גודל משפחותיהם. מרקסיזם בדואי הלכה למעשה.
הכפר עצמו ננטש בזמן מלחמת העצמאות ועם הזמן נחרב.
לאחר רכיבה מאובקת משהו, מגיעים למגדל תצפית נוסף, שיסמן לנו כי אנו נמצאים בתל שרוחן. המקום היה מיושב החל מהמאה ה-18 לפני הספירה, וננטש בתקופה הרומית (המאה הרביעית לספירה). הוא נכבש מידי המצרים ב-1948 במבצע שכונה 'אסף'. נכון, גם פה נטפס למגדל, כדי לקבל קצת נוף מרוכז.
ירידה זהירה בשביל השחור והמשך רכיבה בערוץ. עדיין בשביל השחור. חוברים לשביל הראשי, חוצים את הערוץ לגדה המזרחית ובוחרים שביל בפארק אשכול לכיוון צפון-מזרח. כל שביל כזה יוציא אותנו מהפארק ובתנאי שתשמרו על הכיוון. לפארק אשכול, אחד הגדולים בארץ (כ-3500 דונם): המון פינות למנגלים ולרביצה, המון דשא, עצי תמר ובריכת שחיה ענקית. בקיצור, המקום האולטימטיבי לפיקניק במדבר לפני שוזרים הביתה.
יוצאים מהפארק ימינה לכביש 241 ורוכבים לצומת אורים, וממנו לקיבוץ – שם ממתין הרכב.

נוסעים בכביש 40 לכיוון באר שבע. בצומת קמה פונים ימינה, ומול תחנת הדלק שמאלה בכביש 264 לכיוון משמר הנגב. בצומת הנשיא ימינה בכביש מספר 25 עד צומת גילה ובו נפנה שמאלה בכביש 241. נמשיך עד צומת אורים. למי שהגיע ברכב אחד – מומלץ להתחיל ולסיים את המסלול בקיבוץ אורים (מסלול של 33 ק"מ).
מכאן רוכבים דרומה בכביש מספר 234 עד צומת צאלים. בצומת פונים ימינה בכביש מספר 222 עד השילוט המכוון ל'דרך הבשור'. לאחר כ-500 מטר פונים ימינה לדרך העפר.
מי שהגיע בשני רכבים מוזמן להשאיר כאן רכב אחד, ואת השני להקפיץ לפארק אשכול (מסלול של 24 ק"מ).