אחד הדברים שאהבתי בתחילת הקריירה השנייה שלי כרוכב (קריירה ראשונה: גיל הילדות, בשכונה. קריירה שנייה: אותו דבר, רק עם בולמי זעזועים ומכנסי טייץ) הוא האחווה.
אחוות רוכבי האופניים כללה, בימיה הראשונים לפחות, סיוע למפילי שרשראות סדרתיים, חילוצים הדדיים, רכיבה מנומסת בשבילי הארץ, הנהוני ראש וחיוכים כלפי רוכבים זרים לחלוטין, וחברויות שנרקמו בשטח תוך דקות.

נכון, לא הכל היה נאיבי, אבל האחווה היתה חזקה מהכל. היינו קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שהזדהו עם דרך תחבורה חדשה, שביקשו ליצור מודעות לבעיית תאונות הדרכים בהן היו מעורבים אופניים, ובכלל – לשנות דברים. לא היינו צריכים להכיר אלו את אלו. פשוט חשנו בכוחה החיובי של הקבוצה מבלי להשתייך אליה באופן רשמי.
אז נכון, גם עולם האופניים סובל מפלצנות-יתר, ממותגיות ומתדמיות שאינן בהכרח תואמות את המציאות – אבל נסלח לאותם חברים. פלצנות ותדמיתיות נטולת בסיס הם חלק בלתי נפרד מהחברה. אין מה לעשות. תמיד יהיו כאלה שדגם האופניים יהיה חשוב יותר מהרכיבה עצמה. כל אחד והכיף שלו.
אבל על דבר אחד אני לא יכול לסלוח: על פגיעה של רוכבים ברוכבים. ולא מדובר – חלילה –בפגיעה פיזית מכוונת. יותר בכיוון של אגרסיביות במסווה ספורטיבי.
ועל מה אני מדבר? כבר כתבתי פה לפני מספר שבועות על הסכנות בפארק הירקון מצד אופנועים, קטנועים ואפילו מכוניות שמשייטות בשבילים ומסכנים את כולנו. והנה מגיחה לה צרה נוספת, והפעם – בדמותם של רוכבי האופניים בכבודם ובעצמם.
ואני לא מדבר על רפי-השכל שרוכבים בצד שמאל של הנתיב וצורחים עליך כאשר אתה מנסה לשמור על הנתיב החוקי לגמרי שלך. אני גם לא מדבר על תשושי הנפש שמחליטים לעשות הפסקת סיגריה ולהניח את האופניים בשכיבה לרוחב השביל. אני מדבר על אנשים שאמורים לדעת דבר אחד או שניים על רכיבה: הרוכבים האדומים.

מדובר בקבוצה של רוכבים לובשי אדום, ממותגים מכף רגל ועד ראש, שנעים בדבוקה אחת כמו מפלצת נטולת ראש בשבילי פארק הירקון, תופסים את כל רוחב השביל ודורסים את כל מה שדרכם במהירות מטורפת. הם קוראים לזה "ספורטיבי". אני אישית לא ממש מבין מה ספורטיבי בהתנהגות שלהם. אפילו מתאבקי ה-WWF נותנים יותר כבוד לקולגות שלהם.
בקיצור, עוד לפני שהבנתם מה היה הכתם האדום שזה עתה חלף על פניכם, והנה, כבר מצאתם את עצמכם מוטלים לצדי השביל, ומנערים את האבק מבגדיכם (במקרה הטוב).
אין כבוד, אין נימוס, אין אתיקה. רק בהמתיות נטו. והבהמתיות הזאת פוגעת לא רק בנו – רוכבי האופניים. היא פוגעת בילדים הקטנים שמטיילים עם הוריהם בפארק, היא פוגעת בקשישים שפוסעים בשבילים, ובעצם – בכל מי שרוצה לחלוק את הריאה הירוקה הזאת בניחותא עם אנשים אחרים (אבל פשוט לא הולך לו).
ולפני שחלקכם עומדים לכנות אותי בשמות גנאי כגון "יפה נפש" (מה ההיפך מ"יפה נפש"? "מכוער נפש"?), תקדישו דקה או שתיים לחשיבה על ענייני הפרופורציה בחיים. האם זכותה של קבוצה קטנה וגסת רוח עולה על זכותם של שאר הרוכבים וההולכים בפארק?
בכל אופן, אחרי כמה היתקלויות לא נעימות, כבר מצאתי דרך להימנע ממפגש עם הקבוצה הזו. אני קולט אותם מרחוק ופשוט עוצר באמצע השביל. סטייל בת יענה. והם, לא נותרת להם ברירה והם נאלצים לרדת בצווחות ובקללות לשוליים. מה לעשות – תהיו חייבים להודות שעדיף לי להיות מקולל מאשר לסדוק מרפק.

הבהרה: הכתבה אינה מתייחסת לכל הרוכבים ולבטח שלא לרוכבים הלובשים אדום והרוכבים בגני יהושוע.
הכתבה כן מתייחסת לאותה קבוצה הלבושה אדום והנעה בדבוקה אחת ובמהירות גבוהה מאוד בשבילי הפארק.
יש לציין שהכתבה הוגבלה על ידי מערכת האתר, הושמטו ממנה חלקים מסויימים ושונתה כותרתה.