ולאחרונה אני עושה אימוני כביש בשבת יחד עם הקבוצה.

לא נראה שאימונים אחרים בונים אותך טוב יותר מאימוני שבת הארוכים. בעצם אי אפשר כמעט להתחרות בשטח מבלי לעבוד ברכיבת כביש, כי כביש זה עבודה מדוייקת ובתחרות יכולתי להרגיש את העבודה הזאת טוב מאוד.

בשטח יש קטעי מנוחה, נכנסים לסינגל, נותנים מנוחה לרגליים, עובדים על הטיית משקל.

בכביש - כמו שאופיר (המאמן שלי) מדגים עם הידיים... - הרגליים לא מפסיקות לעבוד. אתה רוצה להתחרות כמו שצריך?

אתה חייב לעבוד לעבוד לעבוד.

מה גם שזו תחרות קצרה אז מתחילים הכי חזק ולאט לאט מגבירים ;-) .

הכבישון המוצהר של הקבוצה שלנו והחזאי הבלתי נלאה של פורום תפוז: אסף לוי העלה את סוגיית היציאה של מי שיכול לבוא לתחרות הכביש הראשונה שלנו. לאחר סידורים וביטולים ולצערי אי-יציאה של כמה מחברי הקבוצה עקב בעיות לוגיסטיות יצאנו: אסף לוי, אנוכי ושחר גורן לקטגוריית נערים, ודור גרינברג ועידו גלילי לילדים.

אגב, שחר גורן יצא לתחרות הזאת כשכל הנסיון שלו באופני כביש הוא 20 דקות יום לפני ועדיין והוא החזיק בתחרות כמו גדול. respect.

הגענו ליער מגינים, יצאנו מהאוטו והתמתחנו, מסדרים אופניים, מסדרים את הראש, אוכלים קצת שותים קצת ויאללה לחימום. יער המגינים. איזה מקום מצויין לתחרות, מלא צל, ירידה מגניבה. זה טוב שהתחרות הראשונה שלך בכביש תהיה במקום לא מאיים, הרגשתי בטוח בזינוק.

חימום טוב, מתייצבים על קו הזינוק ומתחילים לחשוב על רגע הזינוק. הילוכים נכונים, איך מתחברים מהר לפדל המוזר הזה שיש לו רק צד אחד... 

הזינוק מתאחר מה שמאריך את החימום עוד יותר, אבל לבסוף אנחנו מתייצבים לזנק, מפתיע אותי לגלות שאין לי את ההתרגשות שבדרך כלל אני מרגיש על קו זינוק, אין פרפרים בבטן, אין מחשבות מפחידות, אני רגוע.

30 שניות לזינוק... אני מחבר פדל אחד, 15 שניות לזינוק... מתכונן על הכידון, 10... 5... הנה ההרגשה שחיפשתי, כן, היא שם, קבורה יפה-יפה בבטן, מפלסת את הדרך אליי...

שריקה, יצאנו.

איזה מהר עברו 3 ההקפות הראשונות הה?

לא הרגשתי בכלל. קיריל (IWCC) ברח קדימה never to be seen again, מתוך הקבוצה הקטנה של הרוכבים יצאנו אני ועומרי רבנה (VC חולון) כשהוא מכתיב קצב שאני עומד בו בקושי. ואז בכניסה להקפה הרביעית, חזרה אליי בבום תחושת הזמן.

בתחילת הירידה הגדולה לקחתי ג'ל והורדתי אותו עם קצת איזוטון שלא עזר ממש, חיכיתי לפידינג זון שם אקבל מים, אוריד את הג'ל ואצא לרדוף אחרי רבנה. אבל נחשו מי האהבל שדווקא בהקפה שבה לקח ג'ל מפספס את שתי ההזדמנויות שלו לקחת מים? עבדכם הנאמן, כמובן.

חצי חנוק אני יוצא להקפה הרביעית ורואה בתסכול את רבנה מטפס לו הרחק ממני, תופס פער. אבל חייבים להמשיך, זה כביש! לא עובדים, לא זזים. עברתי את העלייה הראשונה והתחלתי במאבק לשמור על מהירות נורמאלית בירידה הקצרה עם הגבלת ההילוכים, במישור הקצר באמצע שנפרש מול העיניים עם השדה משמאל עוד יכולתי לראות אותו מבצבץ ממרחק, מתחיל את העלייה השניה.

סיימתי את העלייה השנייה מצמצם בקצת, מסוגל לראות אותו נכנס לירידה וקצת לעקוב אחריו בעיניים, אבל משם הוא כבר נעלם, למרות שלקחתי מים וסופסוף הרגעתי את הגרון הגדוש מאיזוטון וג'ל, הרגליים הפסיקו להיענות לי והדופק החל צונח. העבודה לסיים את שתי ההקפות האחרונות הייתה קשה.

ההקפה השישית זוחלת לאיטה, הרגליים לא כואבות, הן פשוט אומרות:"חכה חכה... אנחנו נקרע את עצמנו עכשיו, אבל איך שמסיימים, אתה חוטף". אלה פשוט הרגעים שאתה עובד הכי קשה - הכי חזק ודוחף מה שנשאר ולא איכפת לך מהכאב, לעזאזל עם הכאב, אני רוכב ואני לא עוצר עכשיו כי אין מצב בעולם שאני לא מסיים, אין מצב בעולם שאני לא מסיים על האופניים. וכל זה בשביל הרגע האחרון.

אתה מסיים את העלייה האחרונה, יורד לכיוון הסיום, מגיע לפניה ימינה לכיוון הפיניש ונעמד!

על רגליים מתפוצצות עם אנשים בצידי הדרך, עם המאמן שעומד בפינה וצועק, עם ההורים שמחכים בפיניש

עם רק מחשבה אחת בראש ועיניים ממוקדות על דגל הסיום פשוט מפדל עם כל הנשמה, נותן את כל מה שיש... ואז פוף, כך פתאום, זה נגמר.

אז עכשיו יושבים, מארגנים את האופניים באוטו, אוכלים, שותים חלבונים (פשוט מגעיל, אבל כשחייבים חייבים) ומחכים לתוצאות. מעכשיו אין דרך חזרה, נכנסנו לעולם רכיבת הכביש, לא שיש הרבה הבדל עכשיו כשאני חושב על זה, פשוט לסינגל יש משמעות אחרת לגמרי.

על גלגלים דקים ופלטה בגודל של הראש שלי.

יאיר.

ביום שבת, יום אחרי התחרות נהרג בכביש מפגיעת רכב, גולן שלמון - אלוף ישראל לשעבר.

אני מבקש מכל רוכבי הכביש בארץ, רכבו עם רכבים מלווים, בקבוצות גדולות ושימו נצנצים אם צריך.

הכבישים של ארצנו מסוכנים ולא נוכל להרשות לעצמנו לאבד אנשים, חברים ורוכבים היקרים לנו.

גולן שלמון, יהי זכרו ברוך.