אל תקלו ראש בכל מה שנוגע לשוטטות, ובמיוחד בכל מה שקשור לשוטטות עירונית לילית. וכשאני אומר שוטטות, האסוציאציה הראשונה היא הליכה רגלית (שכבודה במקומה מונח, כמובן), אבל גם לשוטטות עירונית על אופניים, במיוחד בשעות הלילה. אין דבר יותר מלהיב, מרגש ונפלא מזה.
ממבט ראשון נראה המשוטט כהולך/רוכב בטל, כמדווש ללא מטרה. מילת המפתח היא "מטרה". מהי המטרה של המשוטט? הוא אינו נדרש למסלול מוגדר, להגעה למקום ספציפי או ללוח זמנים נוקשה. המטרה שלו (או שלה) היא עצם השוטטות. הריגוש שמגיע איתה, המדיטציה שהיא כופה עליך תוך כדי רכיבה, ההגעה למקומות שכלל לא התכוונת להגיע אליהם, ומערכות היחסים – לרגע קט או לכל החיים - שהיא יכולה לזמן לך.
למעשה, כתיבת מדריך לשוטטות היא פרדוקס. המשוטט אינו צריך מדריך. לכן, נלך על דרך השלילה. מי לא יכול להיות משוטט?

- אנשים שמחפשים לרכוב בדרך המהירה ביותר בין נקודה אל"ף לנקודה בי"ת.
- אנשים שיבזבזו רבע שעה של חיפוש חנייה ליד הקולנוע, כאשר במרחק של חמש דקות הליכה נמצאת חניה בשפע.
- אנשים שתולים על לוח השעם שלהם רשימה של הישגים פיננסיים לעשר השנים הקרובות.
- אנשים שעבורם "פגישה" היא פגישת עבודה.
- האנשים שקבעו בחוק כי "שוטטות" היא מילה גסה ולא חוקית.
- אנשים שהמילה "פרודוקטיבי" מעבירה בהם צמרמורות של עונג.
- אנשים שעבורם המילה שוטטות מזכירה להם את הקניון.
- אנשים ש"עושים הליכה" (ולא פשוט הולכים).
- אנשים שחושבים שבאמת יש רחובות ריקים.

אז עזבו את כל מה שמריח מ"פונקציונליות", כבו את הספידומטר וצאו לגלות את הלילה ברחובות העיר!

אגב, מי שמעוניין לקרוא ספר מקסים על נפלאות השוטטות, מוזמן לעלעל ב"במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה" של ארנה קזין.