בלוג זה נצפה 14150 פעמים
|
3191
|
הכל התחיל מזה שמישהו בעבודה ראה באיזה אתר באינטרנט שיש תחרות טיפוס מדרגות בעזריאלי. זה נראה לו כיף גדול. שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף ואמרתי "כן, למה לא? נשמע נחמד" כמה אידיוט בן אדם יכול להיות?
כמה?
ביום המרוץ לבשתי את התחתונים הטובים שלי ואת הבגדים הכי אתלטיים שמצאתי (טרנינג פומה תכלת) והגעתי לבניין העגול מלא בחטיפי אנרגיה ושכנוע עצמי.
כבר בהרשמה נהיה לי קשה לנשום. מאיפה לעזאזל מצאו כל כך הרבה אנשים שנראים כאלו הם לאנס ארמסטרונג בדיאטה? גברים ונשים ללא שיער גוף, ארוכים ומוזרים שמבטם מרחף עד שהוא מגיע אלי, משתהה לכמה שניות, ומתחלף למבט תדהמה קל. אפילו הפקידה שאלה את מי אני מלווה לתחרות (כלבה).
יותר ויותר התחלתי להרגיש שעשיתי טעות נוראית. כמה בן אדם יכול להיות אידיוט?
כמה?
אחד המתחרים, שמשתתף במקצה המבוגרים, ראה שאני מחוויר, ניגש אלי ולחש "פשוט תתמקד במדרגה ותעלה". ואז אמר הכרוז שצריך לרדת לקומה מינוס ארבע. שטף היפים והאמיצים סחף אותי למטה, לקו הזינוק.
בחניון (הידוע בכינויו "חניון הייאוש") כבר התאספו אלו שמוזנקים למקצה העילית. בינתיים אני מנחם את עצמי ואומר, מה יכול להיות? ממילא אף אחד לא יראה אותי כי זה חדר מדרגות סגור.
ואז החל הכרוז להסביר את הכללים.
"אתם מתחילים בריצה של חצי קילומטר מסביב לחניון" (הרגשתי זמזום קל באוזניים)
"ואחר כך נכנסים לטיפוס של 54 קומות" (יד שמאל שלי התחילה לרעוד)
"להזכירכם, מדובר באלף מאה ארבעים וארבע מדרגות..." (הרעד עבר לי, לכל הגוף).
כמה מקצים יצאו והגיע המקצה שלי. צופר ההזנקה זעק, שאון תרועות הקהל נישא באוויר ועשרות רגליים קלות שעטו לפנים ואני משתרך אחריהם. מקיפים את החניון. מי צריך כזה חניון גדול? נכנסים לחדר המדרגות. מזל שיש קהל, אחרת לא הייתי יודע לאן לעלות.
מתחילים בטיפוס. נתמקד במה שאמר הזקן. מסתכל על רצפה ועולה. בחיי שזה עובד פשוט וקל. עליתי, עליתי ועליתי בלי הפסקה. הרמתי את הראש, ואני רואה שלט: קומה ראשונה. נבלות.
עד קומה 10 עוד הייתי בהכרה. בינתיים, גרם המדרגות נהייה שקט ועצוב ללא שאון המטפסים.
הגעתי לקומה 20, נאחז במעקה בשתי ידי. מסתבר שזאת הקומה של המשאבות או המזגן. ככה חשבתי בהתחלה עד שהבנתי שזה אני. לא האמנתי שאפשר לעשות כל-כך הרבה רעש רק מלנשום.
מקומה 20 ומעלה אני כבר לא זוכר כלום. יכול להיות שמישהו עזר לי (מהמקצה הבא).
זהו. עוד מאמץ קטן רואים כבר את האור, כבר אני מטפס על הגג ויוצא החוצה. אם רק הרגליים היו נשמעות לי. אני על הגג. שמש שוטפת והרבה רעש. עוד עשרה מטרים לשער האדום. רק לא ליפול.
עברתי. נשכבתי על הגג הכי גבוה במזרח התיכון והתנשמתי דקות ארוכות כמו לוויתן זקן שנסחף לחוף.
היה מה-זה כיף.
|
 |
| מבט מהפסגה. כמו לוויתן שנסחף לחוף... |
| פורסם על ידי אריק שושני @ :11/7/2006 1:43:55 PM |
|
|
